בעלון "שבת בשבתו", הביא ידידי הרב יוני לביא את מכתבו המרגש של צעיר דתי, המתאר את קשיי ההתמודדות הבלתי אפשריים עם היצר במציאות של ימינו. כותב המכתב פונה לרבנים ומחנכים, וקורא להם להציע לנוער פתרונות רלבנטיים, ולא רק להציע להם להסיח את דעתם באמצעות לימוד תורה ועיסוק בחסד.
המכתב אכן מרגש, הכאב והקושי אכן אמיתיים, והבעיה אינה פשוטה כלל. כולנו יכולים להבין את המציאות הזו ולהזדהות עם הצעירים הנתונים בה. אבל דבר אחד הפריע לי, ואני מתייחס אליו משום שהוא מבטא מגמה נרחבת יותר, שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים נוספים. המדובר הוא באותה בקשה או דרישה מהרבנים, להציע פתרונות למציאות מסובכת, כאילו שהם האחראים עליה, וכאילו שהאפשרות לשנות אותה נמצאת בידיהם. וזו תפיסה בעייתית ביותר.
ניקח לדוגמא את המקרה הזה. נכון, הקושי הוא אמיתי, אבל מה מצפה הכותב שיעשו הרבנים? שיתירו לו את העריות? - ודאי שלא, כפי שהוא מציין בעצמו. אין לרבנים אפשרות לעשות דבר כזה, גם אם היו מאד רוצים. מה שהם יכולים לעשות הוא לעודד אותו, לנחם אותו, להזדהות עם הקושי שלו, ואולי לתת לו כמה עצות. אבל אם זה מה שהוא מחפש, לא ברור למה הוא פונה לרבנים ולמחנכים דווקא, ולא לפסיכולוג או למאמן אישי - אנשים שמטבעם מתמחים יותר בתחומים אלה. השדר העולה מן המכתב, אולי אפילו באופן לא מודע, הוא שהרבנים והמורים הם האשמים בבעיה. הם אלה שיצרו את הקושי, ולכן הם שצריכים להציע לו פתרונות.
כך גם בנושא הגיור, שעלה גם הוא לכותרות כמקובל באזור חג השבועות. גם בתחום זה קיימת בעיה קשה, של המוני גויים המציפים את הארץ, מה שמוביל לנישואי תערובת והתבוללות. רבים מאותם גויים מוכנים להתגייר, אולם לא לקבל על עצמם עול תורה ומצוות - מה שכידוע, הופך את הגיור לבעייתי ביותר. גם כאן אנו מוצאים שוב ושוב את הדרישה מהרבנים להציע פתרונות "נועזים" ו"יצירתיים". אולם כפי שכתב הרב אבינר השבת בעלון "באהבה ובאמונה", לא תמיד ישנם פתרונות כאלה. לא תמיד אפשר לסמוך על דעות מקילות, או לפרש פירושים דחוקים את ההלכה. אז מה רוצים מהרבנים? שיעשו שקר בנפשם? שיזייפו את ההלכה? גם כאן, נראה שהמסר הוא שהרבנים הם אלה שעושים את הבעיות, ולכן מצופה מהם "להתגמש" כדי לפתור אותן.
התפיסה הזו כמובן שגויה בעליל. נכון שלרבנים ופוסקים גדולים יש "מרחב תמרון" מסוים בתחום ההלכתי, ולפעמים אפשר למצוא פתרונות או קולות להסתמך עליהם. אבל בסופו של דבר, הרבנים אינם אלא הרשות השופטת; לא הם חוקקו את החוקים, אלא הקב"ה שנתן לנו את תורתו. ממילא, אם יש בעיה, את התלונות יש להפנות לא אל הרבנים, אלא אל נותן התורה, וכפי שהבהיר כבר משה רבינו: "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'".
את המציאות הבעייתית יוצרים גורמים רבים. מי שאחראי לפער בין גיל הבגרות לגיל הנישואין, הוא לא הרבנים או ההלכה, אלא החברה המערבית; מדוע לא באים אליה בטענות? למה, במקום לפנות לרבנים, לא מנסים ליזום אפשרויות להקדמת גיל הנישואין, כפי שהיה נהוג בעבר? למה לא מאשימים את המדיה והתקשורת בגירוי יצרים בלתי פוסק, שהופך את הקושי לבלתי נסבל? האם מי שיוצר את הבעיה הוא חוקי התורה, שדורשים בצדק גמור טהרה וכיבוש היצר - או אלה שמסיתים את האדם לעבור עבירה? איך נוצר מצב שהרבנים הם המועמדים על דוכן הנאשמים?
וכך גם לגבי הגיור. מי שיצר את הבעיה הוא זה שהביא לארץ מאות אלפי גויים משיקולים כאלה ואחרים, ועכשיו מאיים בהתבוללות ובסכנה דמוגרפית. למה הרבנים הם אלה שצריכים לפתור את זה?
מה שנוצר כאן זו תפיסה בעייתית, לפיה המציאות לעולם נתונה, ואילו ההלכה צריכה להתגמש ולהתאים את עצמה אליה. כאילו ההלכה אינה אלא "שיגעון" של הרבנים, ואם קצת נלחץ אותם הם יתקפלו. זאת מתוך התעלמות מהקב"ה כנותן התורה, ומהחובה להישמע למצוותיו, לא להתחמק מהן. וכדאי להיות מודעים לתפיסה הזו ולעקור אותה, אם אנחנו עוד רוצים לשמר משהו מכבוד התורה.