המוני בית ישראל יציינו מחר את יום ירושלים ואני מגלה מכנה משותף חזק מאד בין הכמיהה לחתן, לנישואין, לבין הכמיהה לבית המקדש ולירושלים הבנויה.
יש אנשים שבשביל להתחתן הולכים למקובלים. הללו עלולים לעיין בשמם ושם האם והאב ורוח הקודש, ולהכריז בפנים חתומות - המזל שלך סתום. והרי מקובל עלינו מבית אבא, שאין מזל לישראל? אחרים ירבו בתפילה ותחנונים- שזה ממש, ממש, נכון, חשוב וטוב, כי ביד ה' המפתחות לזיווג, כידוע. אבל מצד שני, כל אחד יבין, שאם תשבו בבית רגל על רגל ורק תתפללו, קשה להניח שהאביר על הסוס הלבן ידפוק פתאום בדלת, או הכלה המבוקשת תצנח לה מאי שם. למרות שגם זה קורה לפעמים ולא רק באגדות.
חז"לינו לימדונו שחייב אדם להשתדל בחיי המעשה להשיג את החזון, את הכיסופים. חייב במידת ההשתדלות. יש ספורים על צדיקים שמידת הביטחון והאמונה שלהם בה' הייתה כל כך גדולה ומוחלטת, שהם בקושי עבדו למחייתם. איך שהוא, זימן להם ה' את הפרנסה בלי שהם התאמצו. אבל זו אשליה של חוסר מאמץ. המאמץ שלהם היה בעבודה פנימית, שורשית מאד ויסודית של אמונה תמימה בבורא עולם בלבד! זו עבודה קשה מאד, תמציתית ונקייה מכל סייג. מכל אבק קטן של ספק. כמה אנשים יכולים להעיד על עצמם שכזו אמונה בה' יש להם? הרי רוב העולם מסתמך על עזרה של אחרים, ובמקרה שלנו, מי שמחפש את החצי השני סומך על השדכנים, על הדודות או החברים.
כלומר - להגיד שאני סומך רק על ה'- זה קצת בלוף.
למרות שהפופ"ים לא סובלים זאת - ממליצים להם ומחלקים להם טיפים של עשייה. תעשו דיאטה, תלכו למכון כושר, תלכו לייעוץ תדמית, תצאו לדייטים, לערבי פנויים -פנויות, סעו למזרח הרחוק או לדרום אמריקה, תרשמו בכל האתרים ותרשמו למודעות עצמית. תראו לה' ולעצמכם שאתם עושים באמת את כל ההשתדלות. ממש מתאמצים. בסוף מגיע החצי השני.
ירושלים שלנו ממתינה לה בסבלנות שנכסוף אליה תכלית הכוסף לבניית המקדש בהר הבית. ממתינה בשקט, אבל לבסוף היא תתפוצץ מחוסר סבלנות ותכעס, כמו כל הטוקבקיסטים הממורמרים- ובצדק. כי לא טוב היות האדם לבדו - וגם ירושלים לא אוהבת להיות לבד. כמה אפשר כבר לחכות?
עם ישראל מתנהל בעצלתיים. מתוך חוסר מודעות זועק לשמים, את מפתח הזיווג, מפתחות הר הבית, מסר עם ישראל לנציג הוואקף ביום כיבוש ירושלים. איזה אבסורד! הקב"ה שלח את המפתח לחתונה, ואנחנו מסרנו אותו לזר ולאחר. בגדנו בייעודנו. יש שיגידו שעוד לא הגיע הזמן, שבית המקדש ייפול מהשמים, ובינתיים ירושלים הדוויה הבודדה ממתינה לשווא.
יום ירושלים נותן לנו תזכורת - בואו אלי, קורא לנו הר הבית, בואו תחוננו את עפרי, תקימו שכינתא מעפרא. למה אתם מחכים? השכינה במקרה כזה היא כאותה כלה המצפה לחתן שיבוא אליה. גם אנחנו כמו כלה המצפה לאדון ה' שיבוא אליה ונבנה את ביתנו המשותף. אם לא נעלה ולא נבוא ולא נעשה צעדים מעשיים, אין בידנו את הוכחת ההשתדלות.
ירושלים שלי המתוקה, רחמי נכמרו עליך. רחמי נכמרו עליך ועלינו, שאין אנו מודעים לגודל החיסרון, אין אנו מודעים לכך, שבגלל שאת יושבת בדד, ללא בית ה' עליך, גם רווקי המגזר ורווקות המגזר מתקשים כל כך למצוא את החצי השני. העדר הבית, בית ה' על ההר, מקרין על חיינו, בייחוד בכל מה שקשור לזוגיות.
אני נושאת תפילה שמשהו יזוז וישתנה בזכות מאמציהם של שוחרי ההר והמקדש. הנה בא האדון ה'. כן לפעמים, כמו באגדות, מופיע הנסיך על הסוס הלבן. ה' הוא לא נסיך מן האגדות, הוא מלך מלכי המלכים, ויש לו דד-ליין לא נודע. לפחות שנהיה מוכנים. יום ירושלים שמח.