"מוות וחיים ביד הלשון", אמר החכם באדם. וחכמינו הוסיפו ש"יש מאבד עולמו בשעה אחת". גם במילה אחת.
אלמלא הפך המונח לקלישאה ומטבע לשון שחוקה, היינו אומרים שלא מדובר רק ב"מכת מדינה", אלא במגפה סרטנית, חוצת גבולות ומגזרים. כבמקרים אחרים, עיקר הנפגעים מהתופעה המבזה והמשפילה הן נשים.
מזה שנים רבות, נתונות נשים להטרדות חוזרות ונשנות. במקומות העבודה, ברחוב, בבסיסי צה"ל, במשטרת ישראל ובמוסדות ממשלתיים. לפי נתונים אמפיריים שונים, כתשעים אחוז מהנשים בישראל חוו במהלך חייהן הערות מיניות בוטות שהופנו לעברן ועשויות לעלות כדי עבירה פלילית. במקרים מסוימים הערה מילולית עלולה לגלוש למעשים של ממש, עד כדי אונס.
מעבר לגסות הרוח שבה, התייחסות לאיברי גופה של אישה אינה יכולה להיחשב לגיטימית בחברה שמציבה את כבוד האדם בראש מעייניה. יש בה כדי להחפיץ את האישה ולהופכה לאובייקט.
לפני כמה שנים נכחתי באחד מדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. אחד השרים שנכנס לחדר באיחור, לא פסח על אף אחת מן הנשים שהיו בחדר עד שהגיע למקומו בקצה השני של חדר הישיבות. "פה צביטה בלחי, ושמה הערה, ופה חיבוק במותן וליטוף של אהבה". אבל מה שהיה מותר, אולי, בימי השר מונטיפיורי אסור בימינו. וטוב שכך.
כצפוי, גם החוק הישראלי החשוב למניעת הטרדה מינית, שהוא מן המתקדמים בעולם בתחום זה, לא הצליח למגר את התופעה אלא רק להקטין את ממדיה.
בין שאר החלופות שקבועות בחוק, קיימת חלופה שלפיה "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו" עלולה לעלות כדי עבירת הטרדה מינית גם כאשר לא מדובר בניצול יחסי מרות, יחסים שעשויים להחמיר פי כמה את חומרת העבירה. שכיחותן של הערות מעין אלה במקום העבודה אינה מהווה הגנה. במהותו, המבחן הוא מבחן אובייקטיבי ודי בכך כי בעיני "האדם הסביר" נאמרה אמירה פסולה בעלת אופי מיני.
למען הסר ספק, הדגישו בתי המשפט פעם אחר פעם כי אין לגולל "אשם תורם" על קורבן ההטרדה. גם הופעה או התנהגות "מתירנית" כביכול של האישה, כמו גם שתיקתה, אינה מהווה צידוק או הגנה למטריד.
אחד הקשיים הגדולים במקרי הטרדה הוא קו הגבול הדק, שמבדיל לעתים בין האסור והמותר. מאז ימות עולם, לוו מעשי חיזור ורומנטיקה בהערות על הופעתו החיצונית של אדם, אך הפער בין מחמאה רומנטית להטרדה משפילה ומבזה עשוי להיות דק ביותר.
מה שבעיני המדבר נאמר בהומור, איזו "דאחקה" שובבנית, עשוי להיתפש אצל השומע - בדרך כלל השומעת - כאמירה מעליבה, משפילה ופוגענית.
בכגון דא, יפים דברי חז"ל: "חכמים היזהרו בדבריכם". בכל מקום שיש ספק - אין ספק ומוטב להימנע מן האמירה. איש עוד לא עמד לדין על משהו שהוא לא אמר.
לצד החומרה היתירה שיש לנהוג בעבריינים, והצורך בבירור מהיר ככל שניתן, ממצה ויסודי של כל חשד, ולו כדי להיווכח במופרכותו, ראוי להקפיד גם בשמירה על זכויות החשוד.
דינו של אדם צריך להיגזר רק לפי דיני ראיות, לא לפי דיני כיכרות. אם כך על דרך הכלל, כך מקל וחומר, כאשר מדובר בשלב כה מוקדם של בירור החשדות. עדויות שמובאות בתקשורת, יוצרות לא אחת אפקט מצטבר של הרשעה עוד בטרם בוררו לגופן. שמו הטוב של החשוד הופך למרמס, על אף שכבר היו דברים מעולם, ויותר מפעם אחת, שחשדות מסוג זה התבררו כמופרכים מיסודם.
כל אדם, יהא מעמדו אשר יהא, זכאי לחזקת החפות. עצם העלאת חשד כנגד פלוני גורמת לו נזק שלעתים הוא בלתי הדיר. הצורך במלחמת חורמה במכת ההטרדות המיניות ובבירור מעמיק ומהיר של תלונות, אינו יכול להצדיק בשום אופן "משפט שדה" ושפיטה בכיכר העיר. לשם כך קיימים גופי חקירה שאמונים על מלאכת החקירה והסקת מסקנות משפטיות הימנה.
פרופ' אביעד הכהן הוא דקאן המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט