לאחרונה עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק "רב ראשי אחד" שמקודמת באופן אקטיבי על ידי השר נפתלי בנט, למרות התנגדות הרבנים הראשיים. ההצעה מוצגת לציבור הרחב על ידי 'הבית היהודי' כחלק מ"מהפכה בשירותי הדת" ו"משהו חדש מתחיל", אך במפתיע, עיון מעמיק בסבך הפוליטי סביב הצעת חוק זו והצעות הדומות לה מלמד את ההפך הגמור, ומראה שלמעשה, למרות הדיבורים היפים, הפוליטיקה ממשיכה לשלוט בשירותי הדת.
כל מי שמכיר את המציאות לעומקה מבין שהשאלה המרכזית בנוגע לכפילות העדתית ברבנות לא נוגעת לרבנות הראשית אלא לתפקידי רבני הערים. כיום ישנן 21 רשויות בהן מכהנים רב אשכנזי ורב ספרדי במקביל, כאשר המשרד לשירותי דת מוביל מהלך למינוי של רב שני במספר ערים נוספות בזמן הקרוב. על פניו נראה די ברור שאם אין צורך בשני רבנים ראשיים קל וחומר שאין צורך בשני רבנים ברשויות כמו אזור, אבן יהודה וגבעת שמואל, בהן מכהנים כיום שני רבנים, אך כפי שנראה להלן ההיגיון והפוליטיקה לא תמיד מסתדרים זה עם זה.
מעבר לכך שביטול הכפילות העדתית ברבנות המקומית תקדם אחדות, היא גם תביא לחיסכון כספי גדול ולחיזוק שירותי הדת ברשויות השונות. בדיקה של הדו"חות החשבונאיים של המועצות הדתיות מעלה כי בממוצע, עלות שכר הרבנים ברשות שבה מכהנים כיום שני רבנים עומדת על יותר ממיליון שקל בשנה(!), כך שמעבר לרב עיר אחד יוביל לחיסכון של יותר מחצי מליון שקל לתקציב המועצה הדתית. המועצות הדתיות - שהן המשלמות את שכר הרבנים - מתוקצבות על ידי הרשות המקומית והמשרד לשירותי דת באופן שאינו מתחשב במספר הרבנים בעיר, וכך העסקת שני רבנים פוגעת לא אחת בתקציב שירותי הדת לתושבים, במיוחד ברשויות קטנות המתקשות לעמוד בנטל השכר. דו"ח מבקר המדינה התייחס לסוגיה זו כבר ב-2001, אך מאז המצב רק החמיר. כיום, ב-61% מהרשויות בהן מכהנים שני רבנים, עלות שכרם עומדת על יותר מ-30% מתקציב המועצה הדתית, כאשר באבן יהודה העלות היא 55% מתקציב המועצה הדתית ובאזוּר העלות מגיעה ל-64%(!). אין ספק שהחיסכון הכספי הטמון בביטול הכפילות ברבנות המקומית גדול הרבה יותר מאשר החיסכון הכספי מביטול הכפילות ברבנות הראשית.
סיבה נוספת לכך שביטול הכפילות דרוש הרבה יותר ברבנות המקומית נוגעת למסגרת התפקיד. בהודעת ההתנגדות שלהם לחוק "רב ראשי אחד" הדגישו הרבנים הראשיים כי התפקיד "איננו כפול כפי שמשתמע לכאורה מהגדרת התפקיד", כיוון שהרבנים הראשיים מכהנים בשתי מערכות שונות: האחד, נשיא בית הדין הרבני הגדול, והשני, נשיא מועצת הרבנות הראשית. ומה שנכון, נכון. הצעת החוק מבקשת להוציא את תפקיד נשיא בית הדין הגדול מידי הרבנות הראשית ולהעבירו לאחד מדייני בית הדין, וכך למעשה גם ההצעה עצמה מודה שיש צורך עקרוני בשני תקנים. לעומת זאת, ברבנות המקומית אין כל צורך ממשי בשני תקנים, וראיה לכך היא שמבין חמש הערים הגדולות בישראל רק באחת ישנם שני רבנים (אשדוד) ומבין עשר הערים הגדולות רק בשלוש ישנם שני רבנים. אם תל אביב, חיפה ובאר שבע מסתדרות עם רב אחד בלבד מדוע בערים אחרות יש צורך אקוטי בשני רבנים?
עד כמה שהדבר יישמע מפתיע, בדרך כלל מינוי של שני רבנים פוגע בתפקוד שירותי הדת יותר מאשר מסייע. התובנה החז"לית הפשוטה ש"אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" מוכיחה את עצמה בישראל מדי יום. ועדת צדוק, שבחנה לפני כעשרים שנה את נושא המועצות הדתיות בישראל המליצה לבטל האת הכפילות ברבנות המקומית וטענה, בין היתר, כי "כהונתם של שני רבנים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, בהרבה מהמקומות אינה עולה יפה. העבודה שיש שני מלכים המשמשים בכתר אחד היא, במקרים רבים, גורם לסכסוכים ולשיבושים בתפקודה של הרבנות המקומית".
למרבה הצער, הדברים נכונים היום אפילו יותר מאשר היו נכונים אז. בקריית-אתא נבחרו ב-2011 שני רבנים: הרב מימון והרב דיסקין, אך מאז בחירתם ועד היום הם מתקשים להגיע להסכמות והבנות. מעבר להתקוטטות מילולית ארוכה ביניהם, התלוננו תושבים ומסעדנים על כך שהאחד נותן למסעדה תעודת כשרות והשני מבטל אותה כך שמערכת הכשרות לא מתפקדת, ועל כך שנמנעים מינויים במועצה הדתית בשל סכסוכים בין שני הרבנים. בראיון גלוי לב לאתר 'כיכר השבת' תמך הרב מימון בהצעה לבטל את הכפילות כיוון ש"המצב מאוד קשה. אני מכיר את העניין מקרוב... ככה זה. שני רבנים מביא מחלוקות ומביא שנאה". תופעה דומה מתרחשת גם באשדוד שם צורף ב-2010 רב ספרדי לרב האשכנזי המכהן, ובתקשורת התפרסמו מספר כתבות על מאבקים בין שני הרבנים בנוגע לרישום כתובות ונישואין ובנוגע לאחריות על מערך הכשרות בעיר. למעשה, ברוב הערים בהן מכהנים שני רבנים יש מתיחות בין שני הרבנים, גם אם היא לא תמיד צפה על פני השטח בתקשורת. מנהל אגף הכשרות ברבנות הראשית, הרב יעקב סבג, הודה בכך בפה מלא בתגובה לעתירה שהוגשה לפני כשנה לבג"ץ כנגד כך שבניגוד להנחיות במקרים רבים חותמות הכשרות של הרבנות בערים השונות אינן נושאות את שמם של הרבנים המקומיים. הרב סבג טען בתגובה כי במקרים רבים שני רבנים המכהנים באותה עיר פשוט מסרבים ששמם יופיע יחד על אותה תעודת כשרות ולפיכך התקבלה החלטה שלא לרשום את שמו של אף אחד מן הרבנים...
מי שהחליט שצריך לשים סוף למציאות ההזויה הזאת ולבזבוז תקצוב שירותי הדת הוא חבר הכנסת אלעזר שטרן שלפני חצי שנה הגיש הצעת חוק לביטול האפשרות למנות מעתה שני רבנים באותה עיר (כך שלא יפוטרו רבנים המכהנים כיום). ההצעה קיבלה את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה, אך למרבה ההפתעה קידומה הופסק בשל ערר שהוגש כנגדה על ידי לא אחר מאשר נציג מפלגת 'הבית היהודי' בוועדה, השר אורי אריאל, בהוראת סגן השר לשירותי דת הרב אלי בן דהן.
הדברים תמוהים לחלוטין. המפלגה שמובילה את המהלך לביטול הכפילות העדתית ברבנות הראשית צריכה לכאורה להיות הראשונה לעשות זאת גם ברבנות המקומית. הרי נפתלי בנט הצדיק את חוק "רב ראשי אחד" בטענה ש"כפי שיש כיום רב ראשי צבאי אחד, ואין תפקידים נפרדים לאשכנזים וספרדים בכל תחום, אין סיבה שהדברים ייראו אחרת בתפקיד הרב הראשי". ההמשך המתבקש של המשפט הוא כמובן שאין סיבה שהדברים ייראו אחרת גם בתפקיד הרב המקומי, אך ב'בית היהודי' חושבים אחרת. סגן השר בן דהן שפועל לתקיעת הצעת החוק של שטרן הוא אותו אדם שבתגובה להתנגדות החרדים לחוק "רב ראשי אחד" אמר להם "מעולם לא היה בעם ישראל מצב של שני רבנים ראשיים, תלמדו משנה". בן דהן התנגד להצעתו של שטרן בין היתר בשל כך ש"צעדים מערכתיים צריכים להיעשות בתיאום עם הרבנים הראשיים לישראל ועם רבני הערים". המעניין הוא שהרבנים הראשיים הכריזו על חוק "רב ראשי אחד" כחוק שהוא חלק מ"החקיקה האנטי דתית" הפוקדת את הכנסת, לטענתם, והדבר לא ממש גרם לבן דהן לעצור את תמיכתו בו. אגב, לידיעתו של בן דהן ששלח את החרדים ללמוד משנה, התקופה היחידה שבה היו במסורת היהודית מעין שני רבנים ראשיים הייתה דווקא סמוכה לתקופת המשנה, עת כיהנו זוגות בהנהגת העם. שני רבני עיר, לעומת זאת, אפילו בתקופת המשנה לא היו...
בן דהן מתעקש על כך שבערים עדיין יש צרכים אינדיבידואליים של התושבים המחייבים התייחסות פרטנית לפי עדות, אך קשה להאמין שהוא עצמו מאמין לדברים. רק לפני ארבעה חודשים הוא פרסם תקנות חדשות לבחירת רב עיר, ובין היתר שינה את התקנות הקודמות שקבעו שרב עיר שני יוכל להיבחר רק בעיר שבה מעל 20,000 תושבים, וקבע כי מהיום רק בעיר שבה מעל 50,000 תושבים יוכלו לבחור שני רבנים. אם יש צורך אינדיבידואלי הרי שהא בעיקר ברשויות קטנות, אך כל אחד מבין שרבנים המכהנים בערים גדולות דומים הרבה יותר לרבנים הראשיים, כך שההצהרות של בן דהן לא ממש תואמות את החלטותיו.
כל ניסיון למצוא קוהרנטיות בעמדת ה'בית היהודי' בנושא זה נידון לכישלון שכן מה שמניע פה את המפלגה היא לא עמדה עקרונית, אלא עסקנות פוליטית לשמה. חוק "רב עיר אחד" פשוט יסתום את הגולל על כמה ג'ובים שב'בית היהודי' חפצים לחלק לרבנים המקורבים אליהם. בנט ובן דהן אמנם לא יאמרו זאת כלפי חוץ, אך יש עסקנים במפלגה שמודים בכך בפה מלא, בשיחות סגורות כמובן.
כאן למעשה, טמון העוקץ. ב'בית היהודי' מנסים לקבל דיוידנד של "מהפכה בשירותי הדת" על חוק שולי כמו "רב ראשי אחד", אבל את המהפכה האמתית הדרושה בכפילות הרבנים בישראל הם חוסמים במו ידיהם. אחרי הכול, הם יודעים שבניגוד לרבנות המקומית, לרבנות הראשית הם בלאו הכי יתקשו למנות רבנים מטעמם, אז למה לא לצמצם את התפקיד וכך לפחות לזכות לאהדה ציבורית? זאת גם הסיבה שהצעת החוק קודמה רק לאחר הבחירות לרבנות הראשית. כפי שכבר טען ח"כ משה גפני: "בנט חצוף גדול, הרי ברור לגמרי שאם היו נבחרים שני רבנים ראשיים, שהרבנים האלה היו מזוהים אתו והוא היה שמח לבחירתם הוא לא היה אומר את האמירה הזאת".
מפתיע לגלות כי דווקא גפני עצמו הציע בשנת 1995 חוק המבקש לבטל את הכפילות העדתית לא רק ברבנות הראשית אלא גם ברבנות המקומית. בפרוטוקול הכנסת "נתפס" גפני טוען כי "אני חושב שאין צורך בשום פנים שיהיו שני רבני עיר... רב עיר צריך להיבחר לא על-פי מוצאו". במבט ראשון נראה כי גפני מגלה צביעות אך למעשה הצביעות היא דווקא מנת חלקה של 'הבית היהודי'. גם כשתקף בראיון את הצעת החוק הדגיש גפני כי "יכול להיות באמת שצריך רב ראשי אחד". הוא לא תקף את הצעת החוק עצמה, אלא את המניעים הלא ענייניים של 'הבית היהודי' שאכן נחשפו בהתנגדותם לחוק "רב עיר אחד". כך, במפתיע, דווקא שטרן וגפני, המייצגים עבור רבים את שני קצוות סקלת הדעות בענייני דת ומדינה מגלים בנושא זה אחידות רעיונית מפתיעה. הסיבה לכך היא ששניהם אינם מחויבים למנגנון מסואב של שררה וג'ובים כמו ש"ס והבית היהודי. גם אם נגע הג'ובים פשה מעט ב"יהדות התורה" יש גבול למה שהם מוכנים לעשות עבור ג'וב.
ב"בית היהודי" נהגו במשך שנים להאשים את ש"ס בתחלואי הפוליטיזציה של הדת, אך מסתבר שכאשר הם עצמם מגיעים לעמדות המפתח, גם הם מתקשים לשחרר את האחיזה. כל עוד ב'בית היהודי' חוסמים את הצעת חוק "רב עיר אחד" טוב נעשה אם לא נקנה את הדיבורים היפים על "מהפכה בשירותי הדת" ומיגור העסקנות והפוליטיקה מהמערכת הדתית בישראל.
הכותב הוא חבר המכון לאסטרטגיה ציונית. המאמר פורסם ב'פסיפס'