במאמר שפרסם השבוע יואל פרנקנבורג, רכז מחוז דן בבני עקיבא, הוא מסביר למה הוא הולך לעצרת תנועות הנוער לזכר רבין במוצאי שבת. לדבריו, "חובה על כולנו לזכור את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ומתוך כך ליצור חברה שמתנגדת לאלימות נגד אנשי ימין. מתנגדת לאלימות כי כך היא דרכה של תורה". עוד הוא מסביר שלמען האחדות כולנו חייבם לבוא לעצרת. האומנם?
על כך שחובתנו לזכור את מותו הטראגי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולהתנגד לאלימות אנשי שמאל וימין כאחד אין חולק כמדומני, גם בתנועת אריאל וגם בתנועת בני עקיבא, אך יחד עם זאת עלינו לזכור כי עצרת רבין מאורגנת ומנהלות על ידי אנשי השמאל ודוברי השמאל ינאמו לאורך העצרת כולו. למוד ניסיון מהשנים שעברו אני ניתן לשער שהם יבהירו שאסור לתת לימין לנצח, כי כדאי רק לזכור מה קרה כשנתנו לו להפגין בלי מורא.
בנוגע לטענת האחדות שבגינה עושים הכל? נראה שדבריו די מחודשים, האם באמת נעשה הכל בשביל אחדות? נוותר על האי נעימות? מעולם לא חשבתי על כך שניתן למרצ לנצח בבחירות בתואנה בשביל אחדות עושים הכל. אולי בבני עקיבא חושבים אחרת.
אבל מילא, אם בדברים אלו היה מסתפק לא הייתי נזעק, אך המשפט כי "כל תנועות הנוער התאחדו כדי להפסיק את 'פסטיבל מורשת רבין', ולומר אמירה אחדותית, אמיצה." שרפה לי את כל הפיוזים.
שכן, נדמה שזו רק בני עקיבא שעסוקה להפסיק את ההתעסקות במורשת רבין ללא הצלחה. שכן שוב ושוב מדברים נגד הימין ונגד יגאל עמיר, כאילו היינו באותה סירה, ודי. להבליג כבר אי אפשר.
לאורך דבריו הודה פרנקנבורג מספר פעמים בדבריו עד כמה הנוכחות בעצרת 'לא תהיה קלה'. אכן לא קל לשמוע את 'שיר לשלום', לראות סרטונים שמספרים על רבין ומורשתו וגם לראות סרטונים שמספרים על ההסתה לרצח שקדמה לרצח, ובהם נראים בעיקר חובשי כיפות.
לא קל. כך בשתי מילים האלה הוא מתמצת את כל מסע ההסתה שעובר הימין במשך עשרים שנה, כל שנה מחדש. את הסרטונים שמשחירים את פנינו, והם לא רק סרטוני מורשת רבין תמימים, את השירים שמעודדים אותנו לתת צ'אנס לעבאס, ועוד כמה מסרים מוחבאים תחת הכותרת 'לא קל'. באמת לא קל. בנקודה זאת אני נאלץ להסכים אתך, אכן לא קל לנו כמגזר ולך לא יהיה קל בעצרת אז למה ללכת?
רכז מחוז דן, מציג לפנינו שני אפשרויות: אפשרות אחת- להסתכל מהצד, לצקצק בלשון (לשכנע את עצמנו שהכל פוליטי ומישהו עובד עלינו) ובעצם להצטרף למעגל המפלגים.
ואפשרות שנייה- להסתכל אחד לשני בלבן שבעיניים, לחלוק עד עומק המחלוקת, ולצעוד ביחד, לעבר עתיד טוב יותר, שלם יותר, ביחד יותר. לסיכום הוא מזמין אותנו להצטרף לדרכו באפשרות השנייה.
אז נראה שאתה לא מציב ברירה, אבל לי דווקא יש: או להיות חלק מחבורה שסולדת מאלימות, אוהבת את ישראל, ומסרבת שישחירו את פניה וישפכו את דמה, או להיות מחבורה שמתכסה באמרות נחמדות על אחדות ושלום, בעוד שהשלום האמיתי הוא רק בראש של אוסלו. קבוצה שאוהבת לסבול ונקראת בעברית צחה "מזוכיסטית".
אני בחרתי בראשונה ואתם?
הכותב הוא חניך שבט מעוז של תנועת הנוער אריאל במבוא חורון