למתבונן מן הצד, סדר ליל הפסח נראה כדבר מפליא. אם מחפשים אנו מקבילה לחג הפסח בעידן המודרני, הרי שיום העצמאות הוא המועד שהכי מזכיר אותו. כשם שביום העצמאות זכינו לצאת מן הגלות הארוכה ולזכות בחירות פוליטית, כך בפסח יצא עם ישראל מגלות מצרים וזכה בעצמאות פוליטית משלו.
אלא שדווקא לאור השוואה זו ניכרת השונות בין אופי החגיגות של המועדים. ביום העצמאות מרבית אזרחי ישראל יצאו לגנים, לפארקים, לכיכרות ולמוזיאונים כדי לחגוג ביחד את העצמאות. החגיגות תהינה ברשות הרבים, כיאה לחג לאומי. ואולם, בפסח, ההוראה היא הפוכה. התורה מצווה להתכנס בבתים ולאכול סעודות משפחתיות. הרחובות יישארו ריקים והכיכרות שוממות. כל משפחה ומשפחה תתכנס בתוך עצמה ותחגוג את סדר הפסח. בשל מה ההתכנסות הזו? כיצד זה שדווקא בחג המקראי הכי לאומי שיש אנו מצווים להתכנס אל כתלי הבית ולהסתגר בתוך המשפחה?
ייתכן שהתורה מבקשת ללמד אותנו בזאת את האופן הנכון של חגיגות עצמאות. המוטיב המרכזי של ליל הסדר הוא החוויה האישית: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים י, ה). התורה מבקשת שכל עם ישראל, לדורי דורות, החל מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר, יחושו בעצמם כאילו הם יצאו ממצרים, כאילו הם חוו את הגלות ועתה יצאו לחירות. אותה תחושה של שחרור היא חוויה מכוננת בעולם היהודי ועומדת בתשתית כל התורה כולה. רק אדם שחי בתודעה של שחרור משעבוד יכול להילחם בחירוף נפש למען ערכים כמו צדק ושוויון. אדם שקורא על כך רק בספרי היסטוריה, אולי יתמוך ברעיונות הללו ואף יצביע למפלגות המקדמות זאת, אבל בעצמו, בחייו הפרטיים, הוא לא יחרף נפשו על כך. הוא יפגין בעד שוויון בנטל אבל יעלים מדי פעם מס, ידרוש צדק חברתי, אבל יסכים להעסיק עובדי קבלן במשרד או בבית.
על כן, בליל הסדר מצווה התורה את עם ישראל להתכנס לחוג המשפחה, אל הבתים. רק שם ניתן להעביר את תחושת העבדות והשעבוד ולאחריה את טעם השחרור באופן חי וחוויתי. שירה בכיכרות לא מאפשרת זאת. גם לא מנגל במרחב הציבורי. האבא צריך להעביר אל בנו בבית, במקום החינוך והגידול הטבעי, את חוויית השחרור שלו, שאותה קיבל מאביו ואביו מאביו עד ראשית הדורות. יש כאן מציאות חיה שצריך למסור הלאה, לא טקסט יבש. לכן, המצווה בלילה הזה היא לסקרן את הילדים, לגרות את הדמיון. את השעבוד נמחיש להם באכילת ירק מר, את החיפזון של הגאולה נמחיש להם באמצעות אכילת לחם שלא החמיץ, המסמל את המהירות שתוקפת את הנגאל בעת שחרורו, וכן הלאה. אסור לאבא להיצמד רק לטקסטים ולהקריא מן הכתוב. עליו לספר את סיפורו, להחיות אותו בקרב ילדיו. זו חוויית עצמאות שאיננה נשארת ברמת הידע אלא יורדת לנפש הילד, בונה ומכוננת אותו, ומספקת לו השראה לחיי היום יום.
אולי ניתן ללמוד מכאן על האופן שבו עלינו לזכור את יום העצמאות המודרני שלנו. לאחרונה התבטא שר החינוך לשעבר באמרו כי ראוי שבמערכת החינוך ילמדו גם על יום הנכבה, שכן חברה פלורליסטית צריכה להכיר את הנרטיבים השונים הקיימים בה. ללא ספק, זוהי עמדה מרשימה בסובלנות ובהכלה שלה, אבל יחד עם זאת היא מסוכנת לחוויית העצמאות שלנו. אם יום העצמאות מבחינתנו הוא אירוע היסטורי בלבד, אזי צודק שר החינוך לשעבר. בלימוד היסטוריה עליך ללמוד מגוון זוויות וגישות ולהתקרב עד כמה שניתן לאמת, גם אם היא לא תמיד נוחה לך. אבל יום העצמאות אמור להיות בעבורנו הרבה מעבר לכך. מבחינת החברה הישראלית, יום העצמאות הינו בראש ובראשונה יום מכונן מבחינה ערכית. בזכרנו מאין באנו וכיצד זכינו למדינה לאחר שנים של רדיפות וסבל, ובראשם השואה האיומה, אנחנו מעניקים משמעות לחיים שלנו כאן ועכשיו. הזיכרון הזה אמור להפוך אותנו לרגישים למיעוטים שבתוכנו, לגרים שבנו, לחברות מיעוט עם סממנים שונים מאתנו - בדיוק כפי שאנו היינו בארצות הגויים בעבר הלא רחוק. דווקא הנחלת יום העצמאות בדרכו של הנרטיב (כן, נרטיב!) הישראלי היא שתביא בסופו של דבר לפלורליזם ולכיבוד האחר והזר. רק כשנחווה את החוויה של החלוצים הראשונים, של המחרפים נפשם בעד הקמת מדינה יהודית, נוכל לחוש באחריות הרובצת על כתפינו כיום. נדע כיצד לא לחזור על החטאים שחטאו נגדנו אומות העולם, נחוש מהי רדיפת מיעוטים ובכך ניזהר עוד יותר כיצד לא לשוב על הטעויות הללו. מנגד, עיסוק בנרטיבים ביום הזה ולימוד גישות היסטוריות שונות, רק יפגע בכך. אולי נתקרב לאמת ההיסטורית לדעת מומחים, אבל איזו חוויה ננחיל אז לבנינו - של מדינה כובשת ורומסת זכויות? אם שר החינוך לשעבר יותר בעד ערכים מאשר ידע במערכת החינוך, הרי שמצופה שדווקא הוא יהיה הראשון שישוב אל הנרטיב הישראלי.
הכותב הוא רב קהילת 'שערי תפילה', רמת פולג, נתניה