רק לעתים רחוקות מצליח אירוע חדשותי לזעזע אותי. אחרי הכל, אין הרבה חדש תחת השמש. אבל כאשר מצאתי את עצמי בשבוע שעבר בוהה בוויקיפדיה המוחשכת על המסך, וכאשר שמעתי על סגירתו של האתר megaupload בידי שלטונות ארה"ב - הרגשתי שמשהו יסודי בעולמנו עומד להשתנות, ולא לטובה.
למי שלא בעניינים, מייסד וויקיפדיה החשיך אותה למשך יום שלם, כמחאה על כוונת הממשל האמריקאי להעביר חוק, שיעניק לבעלי זכויות יוצרים כוח חסר תקדים. על פי החוק החדש, במקרה שמישהו ידווח על פגיעה בזכויות יוצרים שנעשית באתר מסוים - תהיה לרשויות את הסמכות לסגור את האתר כולו מיידית, ללא צורך בהוכחה או בטענת נזק. עוד לפני שהועבר החוק, נסגר בידי המשטרה האתר megaupload, אחד מאתרי שיתוף הסרטים הגדולים ברשת, וחלק ממפעיליו נעצרו.
עכשיו, אני בהחלט יכול להבין את התסכול של יוצרי סרטים, שירים וספרים, כאשר הם רואים את מעשי ידיהם מופצים ברשת בחופשיות, נגישים לכל המעוניין, מבלי שהם מקבלים תשלום על כך. אחרי הכל, האנשים השקיעו הרבה ביצירות, ומגיע להם להרוויח מזה. אבל מכאן ועד לחוק המוצע, המרחק גדול, ויש גבול למה שאפשר להצדיק בשם השמירה על אותן זכויות.
צריך להבין שאנו חיים במציאות מסוימת, ששינויים מסוימים מתרחשים בעולם, ולא ניתן להחזירם לאחור - גם אם יש לכך מחיר. תאונות דרכים למשל גורמות להרבה יותר נזק מאשר הורדת קבצים, ואף על פי כן איש לא יעלה בדעתו לתת לנפגע תאונת דרכים את הזכות לסגור לצמיתות את הכביש בו התרחשה התאונה, או את החברה שייצרה את הרכב שעשה אותה. אף אחד גם לא חושב לקבוע חוק לפיו מותר לייצר רק רכבים שאינם עוברים את ה-80 קמ"ש. בדומה לכך, אף אחד לא יאסור על שימוש במזגנים, למרות החור באוזון, או על שימוש במכשירים סלולאריים בגלל הקרינה. נכון, יש אנשים שמשלמים מחיר יקר בשל המצב הזה - אבל זו המציאות ואי אפשר לשנות אותה. יש יחידים שנפגעים, אבל הכלל כולו מרוויח.
האינטרנט הביא לעולם את מהפכת המידע החופשי. מישהו יכול לדמיין לעצמו חיים בלי וויקיפדיה, בלי יוטיוב ובלי פייסבוק? כולנו מכירים את הבעיות שבאינטרנט ובאתרים אלה, ואף על פי כן, התועלת שבהם מרובה על ההפסד. לתת בידי כל מלחין או במאי את האפשרות להוריד מהרשת אתרים אלה, רק מפני שמישהו העלה לשם את היצירה שלו - זו פגיעה גסה ודורסנית בחופש המידע, והעדפה בולטת של זכויות הפרט על פני זכויות הכלל. אולי ההשוואה תישמע משונה, אבל בעיניי זה אותו סדר עדיפויות מעוות שעומד מאחורי ההתעקשות להרוס את הבתים במגרון, בגלל פגיעה כביכול בזכותו הפרטית של איזה ערבי אלמוני, במקום לחשוב על הנזק הכללי שייגרם לציבור ולחברה כתוצאה מכך.
אותם יוצרים למיניהם יכולים כמובן להיאבק כדי למנוע שימוש בלתי מורשה ביצירותיהם, אבל עליהם להבין שמציאות האינטרנט הביאה למצב בו ידע אינו יכול עוד להיחשב כקניין בלעדי. האינטרנט הפך את האנושות למעין קיבוץ שיתופי בכל הקשור לידע ולתרבות, ומי שחי בקיבוץ, אינו יכול לתבוע בעלות בלעדית על מעשי ידיו; בין אם ירצה ובין אם לא, מרגע שהם נוצרו, הם הופכים להיות במידה מסוימת נחלת הכלל. מי שרוצה להיכנס לתחום היצירה, חייב להיות מודע למציאות הזו ולקחת אותה בחשבון.
אחרי הכל, אין הוכחה לכך שאתרי שיתוף קבצים אכן פוגעים באופן משמעותי ברווחיהם של היוצרים; סביר מאד שחלק ניכר ממעתיקי הקבצים, עושים זאת רק מפני שזה בחינם, ולא היו משלמים ממילא כדי לרכוש את היצירה. יתרה מזאת, מה ההבדל הגדול בין אתר שיתוף לבין ספריה עירונית? הספריה משלמת על עותק אחד, ועשרות או מאות אנשים קוראים אותו, מבלי שהסופר יראה מכך רווחים. ההיגיון מאחורי זה הוא, שמעבר לזכות היוצר לרווח, קיימת הזכות האנושית ליהנות מיצירות התרבות, שלא ניתן לשלול אותה. וכאשר הציבור התרגל לחירות מסוימת, אי אפשר להחזיר אותה לאחור, בבחינת "מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו".
אני לא נכנס לשאלה ההלכתית האם מותר להוריד קבצים או לא. אולם גם אם נאמץ את העמדות המחמירות, יש להתמודד עם הבעיה באופן פרטני יותר (למשל, לדרוש תשלום מהאתר המאכסן את הקבצים), ולא לגזור גזירות של ענישה קולקטיבית שאין הציבור יכול לעמוד בה. נקווה שרשויות החוק בארה"ב ובעולם יבינו את זה לפני שהם מחזירים אותנו שנים אחורה. אני, ליתר ביטחון, התחלתי כבר לאלף יוני דואר.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן