האירוע הטראגי בו היה מעורב רז אטיאס, בא על סיומו במותו האלים של אותו נער, בירי מידי אנשי הביטחון אותם תקף. אבל המוות לא התחיל שם. הירי הזה היווה את החוליה האחרונה בשרשרת של זלזול בחיי אדם, שבא לידי ביטוי לכל אורך הפרשיה המדוברת.
הזלזול בחיים לא התחיל עם הלחיצה על ההדק. הוא התחיל מוקדם הרבה יותר, בחברה בה הקשר הגופני בין איש לאשה, לא נועד למטרה המקודשת של "והיו לבשר אחד" - הבאת ילד לעולם - אלא למימוש של תאווה ייצרית וחסרת מחויבות. הפעולה האינטימית, שנועדה במקור ליצירת חיים חדשים, נותקה לגמרי מתכליתה, והפכה לאקט שמטרתו הנאה חושית בלבד. המטרה המקורית, ההיריון, נחשבת לתופעה צדדית בלתי רצויה, שיש להשתמש ב"אמצעים" כדי למנוע אותה מלהתממש. זה הזלזול הראשון בערך החיים וביצירתם.
ההמשך המתבקש לגישה זו, הוא הזלזול בחיים שכבר החלו להתהוות, בחייהם של עוברים ברחם אמותיהם. "הפלה" היא שם סטרילי לתלישת אבריו של יצור אנושי זעיר וחי, ושאיבתו בכוח ממקום גידולו. "זכות האשה על גופה", אותה הזכות המאפשרת לה להפקיר אותו כרצונה - היא המאפשרת לה כביכול גם להרוג את העובר שהיא אחראית ליצירתו, כאילו לא היה אלא שומה מטרידה. בשם ה"זכות" הזו, מושמדים עשרות אלפי עוברים בשנה, שכל פשעם הוא חוסר האחריות של הוריהם (אני לא מדבר על מקרים בעייתיים באמת, בהם קיימת הצדקה להפלה). כמובן, שהזמינות והקלות של חיסול שקט זה, תורמות לא מעט לאפשרות קיומו של אורח חיים מופקר וחסר אחריות. זה הזלזול השני בחיי אדם.
וברגע שהותרה הרצועה, והותר להרוג יצור אנושי בשל שיקולי נוחות, הדרך קצרה עד להריגתו של יצור אנושי בוגר ומפותח, בשל אותם שיקולים עצמם. אחרי הכל, מה לי בתוך הרחם, מה לי מחוצה לו? הרג הוא פתרון קל, נוח וזמין, הדרך הפשוטה לפתרון הסתבכויות אליהן הכנסנו את עצמנו. אז אם קצת קשה אפשר להתאבד, ועל הדרך לרצוח גם את בת הזוג ואת אנשי הביטחון שמנסים לעזור. יריות האקדח הללו, הן כאמור המסקנה המתבקשת מאורח חיים כזה, שהחליף את קדושת החיים בקידוש ההנאות.
איני מכיר את רז אטיאס, ואיני מתיימר לשפוט אותו, אבל אי אפשר שלא להתקומם נגד דימוי הגיבור הטראגי שיצרו לו חלק מכלי התקשורת, כביכול מדובר באיזו גרסא מודרנית של רומאו ויוליה. מדובר בנער שהכניס את חברתו להריון, סיבך אותה, ניסה לרצוח אותה, ותוך כדי כך ניסה לרצוח גם אנשי ביטחון שהתערבו בנעשה. לא מדובר ב"אחד מטובי בנינו", אלא בפושע אלים ומופרע בנפשו; כמדומה שהניסיונות להעניק לו הילה הירואית, לא נועדו אלא להכשיר את מחדליה של הדרך החינוכית שעל ברכיה גדל. חשבון נפש?! הרבה יותר קל להאשים כמו תמיד את הדתיים - את ארגון "אפרת", שכביכול "שוטף את מוחן של ילדות", ומרתיע אותן מהרג עובריהן החפים מפשע. הם האשמים האמיתיים, ואילו הנערים והנערות המסכנים אינם אלא קרבנות של נסיבות שמעבר לשליטתם. ובכך נסללה הדרך בפני הרוצח הבא.
התיקון לפשעים כגון אלה, לא יהיה בנעילת האקדח בכספת. הוא חייב להתחיל משלב הרבה יותר בסיסי, מחינוך הילדים והנוער למתן יחס של כבוד לגופם, יחס של כבוד לחיים באשר הם. "רוב בני האדם כל כך כפויי טובה להיות בחיים", אמר ג'ון קרמר בסרט "המסור". רק אם יהיו לאדם משמעות ומטרה לחיים, תהיה לו סיבה להכיר טובה על כך שהוא חי, והוא לא ימהר להשליך מנגד בקלות כזו את חייו ואת חיי אחרים.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.