1.
במשך קרוב לשנה אריאל שרון לא עשה כביכול כלום כדי למגר את הטרור. כן, הגיבור הגדול של מבצע חומת מגן (שאכזב לאחר מכן), שאנו מביאים אותו כדוגמא ומופת בפעילות נגד הטרור לא עשה שנה כמעט כלום כדי למגר את הטרור. מעט סיכולים יזומים, כמה פעולות פוליטיות נגד הרשות הפלסטינית וזהו.
במשך שנה שלמה, מאז שנבחר במרץ 2001 הנהיג שרון מדיניות של החלת הטרור. כל חודש נהרגו עשרות ישראלים בפיגועי התאבדות, בפיגועי ירי ובדקירות סכין. והעם שתק כי אריאל שרון, המנהיג, אמר לו להמתין בסבלנות. לאחר מכן הוא תקף, וכשהוא תקף, ישראל תקפה במלא העוצמה.
מנהיג הוא לא אדם טוב בהכרח, הוא לא עושה דברים טובים או דברים שמשמחים אותנו. הוא מוביל עם בצורה מסוימת. דורסנית לעיתים. לכן, כשאנו במצב רגיל, בשגרת חיים, אין צורך במנהיג. לטוב ולרע אריאל שרון היה מנהיג. הוא ידע לשלוט בעם בצורה יוצאת דופן. משך אותנו אחריו ליישב את יהודה ושומרון ומשך אותנו לעקור חלק מיהודה ושומרון. הוא הנהיג אותנו לאיפוק, והנהיג אותנו למלחמה. זה ההבדל בין מנהיג לפוליטיקאי. פוליטיקאי מובל על ידי העם, מנהיג מוביל את העם.
שרון הנהיג אותנו באיפוק אבל כשהוא תקף זה היה כדי לנצח. אנשים נהרגו במהלך חומת מגן ולאחר מכן בפיגועים, אבל לפעמים זה מחיר שצריך לספוג. מנהיג נלחם ללא קשר לאבדות בשביל להשיג את המטרה הסופית שהיא שקט, הפסקת מלחמה. ה'מנהיגים' היום מעדיפים שלא לסכן כוחות רק כדי לאבד אותם בהמשך במערכות באות. הם מנסים לתפוס שני ציפורים ונשארים עם נוצות ביד. שקט ועוד שקט שווה אפס שקט.
2.
אנו נמצאים במצב מוזר. הזוי כמעט. בפעם השלישית בחמש השנים האחרונות אנו נמצאים במצב של 'מבצע'. מילה מכובסת לאקט של מלחמה. בפעם השנייה בשנתיים יורים עלינו טילים. בפעם שעברה זה היה חלק מהעם, הפעם זה רוב העם, שנמצא תחת איום מתמיד של טילים, והמשותף בין שלושת המבצעים האחרונים - עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, היא שכולם היו כמעט.
האירוניה היא שאנו מסתכלים היום על עופרת יצוקה היום כעל מבצע מוצלח, שבו נכנסנו קרקעית ופעלנו ברצועת עזה. בפועל, בתום המבצע רובנו ככולנו נשארנו מאוכזבים מכיוון שלא השלמנו את המשימה. אז כמו היום לא היה לנו מנהיג שעמד בראש המדינה אלא פוליטיקאי. אדם שניזון מדעת הקהל הישראלי והעולמי ורץ בין הטיפות, מנסה לא להירטב.
בעוד שבעשורים הראשונים להקמתה של מדינת ישראל ההכרעה הייתה מחוייבת המציאות ומילים כמו ניצחון נקודתי לא היו בלקסיקון, מאז מלחמת שלום הגליל לא מצאנו את עצמנו בניצחון מוחץ, זאת לבד ממבצע חומת מגן. "מכבדים נסיך כשהוא ידיד בלב ובנפש או אויב בלב ובנפש, כלומר - כשהוא מעמיד עצמו לימינו של זה או נגד זה, בלי חשש. התנהגות זו מועילה יותר מן העמידה מן הצד כניטרלי", אמר ניקולו מקייאוולי בספרו 'הנסיך' וידע מה הוא אמר. אפשר להיות חבר או אויב אך שניהם יביאו להפסד בטוח. בעופרת יצוקה הגענו כמעט, בעמוד ענן ירינו מלמעלה ועד עתה בצוק איתן ההתקפות הינן מהאוויר בלבד. מכה קטנה בכנף, פגיעה מינימלית לאורך זמן.
3.
ב-13 במאי 1940 המצב של בריטניה היה חמור ביותר. כמעט כל צפון מערב אירופה, הפונה לעבר האי הבריטי, היה בשליטת גרמניה ומדובר היה בימים האחרונים של הניצחוק הגרמני על צרפת. בנאום שנשא בפני בית הנבחרים הבריטי נשא ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל את הדברים הבאים: "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע. ניצב בפנינו מבחן מהסוג הקשה ביותר. עומדים בפנינו חודשים רבים מאוד של מאבק ושל סבל. אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון. ניצחון בכל מחיר - ניצחון חרף כל האימה - ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון, אין הישרדות”.
ב-4 ביוני נשא נאום נוסף, מפורסם לא פחות, בו אמר "נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע".
במדיניות של מלחמה ללא פשרות עמדה אנגליה במשך חמש שנים קשות נוספות מול גרמניה וניצחה אותה יחד עם בעלות הברית. הנאומים הללו, היוו דוגמא ומופת של עמידה איתנה כלפי אויב ללא פשרות.
בימים כאלו אנו צריכים וינסטון צ'רצ'יל, אנו צריכים אריאל שרון. מנהיגים אינם מתאימים ליום יום. הם מתאימים לעת צרה, כשנדמה שאין מה להפסיד. צ'רצ'יל היה פוליטיקאי כושל, שרון הרס את אשר בנה וגרם למצב הנוכחי בעזה, אבל כשהיינו בצרה, כשהבריטים נלחמו במלחמת אין ברירה, הם היו שם. לטוב ולרע, אבל כשאין אופציה אחרת צריך לשים את כל הקלפים על השולחן.
4.
אני לא חי באשליות של שלום שיפרוץ במחוזותנו ביום בהיר, אני גם לא חסיד גדול של מלחמה. אני מאמין שהמצב בו אנו נמצאים רוב הזמן, בו לא יורים עלינו באופן סדיר הוא מצב טוב, אבל אנו נמצאים במאבק קשה שצריך להגיע להכרעה מהירה.
אי אפשר להמשיך לעד ב'סבבים', אי אפשר לקבל את העובדה שיורים עלינו טילים, ואי אפשר לנצח מערכה מהאוויר. הקונספציה השגויה במלחמת לבנון השנייה גרסה שניתן לנצח ללא הכנסת כוחות קרקעיים, טנקים וחיל רגלים, אך בסופו של דבר נאלצנו להיכנס כשהאויב מחופר היטב ומוכן לקראתנו. גם הפעם, בסופו של דבר אנו נאלץ להחליט האם אנחנו מובילים או מובלים. האם אנו מוכנים לעבור כל שנה וחצי, שנתיים או שלוש, כמה שבועות במקלטים. האם אנחנו מוכנים לעשות את מה שידרש כדי להפסיק את ירי הטילים למשך זמן רב או שאנו מעדיפים להיות מטווחים.
מנהיגנו לכאורה הינם הפוליטיקאים, ופוליטיקאי מעדיף בכל מערכה להגיע לפשרה, להגיע להסכמה. הפסקת אש היא נחלתם של הפוליטיקאים. לפעמים הם צודקים ולפעמים הם טועים, אך לרוב הפסקת אש הינה הפסקה בלבד. בימים כאלו דרוש מנהיג. אדם שאינו מפחד מבחירות או מפריימריז, אדם שמגיע כדי לנצח בדרך שלו כי אין מבחינתו דרך אחרת. בימים של שקט ושלום אנו יכולים לחיות עם גווני אפור אך במלחמה יש שחור ולבן, טובים ורעים.
אנו צריכים להחליט כעת לאן אנו רוצים ללכת. אם אנו רוצים ללכת בדרך הפשרה אזי כדאי להגיע לפשרה כי אנו מבזבזים את זמננו. בעוד שנה, שנתיים או שלוש ניפגש כאן למערכה נוספת, לסבב נוסף ולמערכה מתגלגלת שתגיע לשום מקום.
האופציה השנייה היא דרך המלחמה. מלחמת אין ברירה בה אנו מכים על מנת לנצח. אין צורך להרוג אלפים, בהחלט יש להימנע מפגיעה בחפים מפשע ובוודאי שלא צריך לפעול מסיבות של נקמה. אנחנו לא נוקמים, אנחנו מכריעים. אנחנו מקבלים החלטה שקולה - זה או אנחנו או הם. כיפת ברזל היא אמצעי אך לא מטרה. אנו לא מגינים אלא תוקפים. ברגע שנגיע להחלטה הזו ננצח.
בעוד שורות אלו נכתבות החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו על מבצע קרקעי בעזה לפגיעה במנהרות הטרור. מדובר במהלך מתבקש והלוואי ונתניהו יוכיח שהוא אכן מנהיג ולא מונהג. שיהיה לכוחות צה"ל בהצלחה ושיחזרו בשלום.