המרוץ לתפקיד הרב הראשי חשף פעם נוספת את הפילוג הקיים בפועל בתוך הציבור הדתי לאומי בין הדורשים את "הקודש בטהרתו" לבין אלה המחפשים את הדרך לחיבור אל הציבור הרחב במדינת ישראל ובמידה רבה גם אל התרבות העולמית. הראשונים נתפסים כדבקים באידיאל השלם ואילו האחרונים כפשרנים וכמוכנים להגמשה של עקרונותיהם.
מרבית הפיצולים שהתרחשו בציבור הדתי לאומי בעשורים האחרונים הן ביישובים החדשים, הן בעולם הישיבות והן בלימוד התנ"ך ובעולם הפוליטי, התרחשו על רקע חלוקה זו ומאבק זה. הפיצולים והמאבקים מתנהלים לרוב בין הדבקים ב"טהרת הקודש" ובין ה"בוגדים" או "הניאו-רפורמים" המערבים שיקולים ומקורות זרים לעולם הקדושה והטהרה.
לצופה התמים מן החוץ מצפה הפתעה מעוצמת האנרגיה המושקעת במאבק הזה דווקא מהצד האידיאליסטי יותר כביכול. הפסילה הקשה של החושבים אחרת, ההתייחסות אליהם כבוגדים בעולם התורה או כחוטאים ומחטיאים את הרבים, עוצמת הלחימה והנכונות לפלג ולהתפלג מוסברת על ידי הדבקות במקור הקודש בטהרתו. האחרים נתפסים כמסוכנים וכמחריבים את הגרעין הקדוש. העובדה שהפילוגים מתרחשים שוב ושוב והעובדה שבכל פעם מופיע אויב חדש בדמותה של שיטת לימוד תנ"ך חדשה או דרך חדשה בלימוד תלמוד או בדמות מועמד "מסוכן" לתפקיד הרב הראשי ועוד, מצביעה על כך שמדובר בדפוס חוזר ונשנה שכדאי לנו לעמוד על שורשיו.
עבורי, כפסיכולוג המכיר במידה מסוימת את הפסיכולוגיה של המאה ה-20, התופעה אינה מפתיעה. החתירה אל "טהרת הקודש" או אל ה"טוהר" בכלל ובמיוחד המחשבה של אדם או קבוצה שהם כבר השיגו במידה רבה את היעד הזה, טומנות בחובן סכנה גדולה. התיאוריות של הפסיכואנליזה הקלאסית לימדונו שהאדם הוא בריאה מורכבת שיש בה צדדים יצריים וכוחניים בצד שאיפות אידיאליות נשגבות. "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קוהלת, ז'), אין אדם אשר אינו מתמודד וצריך להתמודד עם הקנאה שלו, עם הדחפים התוקפניים שלו, עם השאיפות לכוח ולהשפעה ועם התאוות היצריות שלו. מתח זה בתוך האדם הוא חלק ממהותו של האדם והוא ממשיך ללוות אותו כל ימיו. השאיפה של האדם לטהר את עצמו באופן מוחלט ושלם ובמיוחד האשליה של האדם שהוא כבר נמצא במדרגה שבה הוא מונע רק משאיפה לטוב ולקדושה היא אשליה מסוכנת. הפסיכולוגיה לימדה אותנו שכאשר האדם חש ברובד מסוים של הכרתו שלמרות מאמציו עדיין ה"יצר הרע" מפעפע בתוכו, הפתרון הנפשי שהוא מוצא הוא בהשלכתו וראייתו של ה"רע" אצל האחר. באופן זה הוא גם מנקה את עצמו מן החלקים השליליים וגם משוכנע שכוונותיו ומלחמתו ברוע נובעות רק משאיפות לקדושה ומרצון להשמיד את החלקים היצריים הנמצאים אצל האנשים שמולו. הם אשר מסכנים את שאיפתו לקדושה, כך הוא חש. בלשונם של חכמינו התהליך מתואר כ"כל הפוסל - במומו פוסל" (על פי קידושין דף ע'). ניתן כמעט לומר כלל לכל אדם, כאשר אתה מוצא את עצמך נלחם בעוצמה וב"זעם קדוש" מול הרע שנמצא אצל אחרים "קשוט עצמך תחילה" - בדוק האם אינך רואה באחר משהו שאתה מנסה בדרך הזו לסלק מתוך נפשך.
הפסיכולוגיה וההיסטוריה לימדו אותנו שתנועות ששאפו לקדושה מוסרית מוחלטת מצאו את עצמן נלחמות באכזריות רבה ובתוקפנות קשה כלפי כל מה שנתפס כ"אחר" וכמחלל את הקודש והטוהר. ככל שהשאיפה לטהרה ולקודש בטהרתו גדולה יותר, גדלה גם הסכנה של השלכת כל הרע על אחרים ויציאה ל"מלחמות קדושות" בהם. בתנועות הפוליטיות והדתיות אחד המאפיינים הבולטים של תנועות טהרניות ואידיאליסטיות הוא הפיצולים החוזרים ונשנים. הפיצול הוא הכרחי כיוון שהצד השני נתפס כמסכן את האידיאל השלם והעליון ואין כל יכולת לחיות עמו או להתפשר אתו. הדרך מכאן לפסילתו החריפה של האחר ולכינויו כבוגד וכמסוכן מאין כמוהו, היא כבר קצרה.
החכם באדם מורה לנו "אל תהי צדיק הרבה" (קוהלת ז'). להבנתי, אין כוונתו של שלמה המלך לומר שאין לאדם או לתנועות לשאוף לצדקות. הבעיה מתחילה כאשר אתה חושב שאתה "צדיק הרבה", כאשר הנך משוכנע שאתה נמצא בדרגה גבוהה של קדושה ושל טהרה. בעמדה הזו יש פוטנציאל גדול של פסילת האחר, של התפצלות ממנו ושל מלחמה מקודשת חוזרת ונשנית נגדו. לצערי, זו בדיוק התופעה אותה אנו פוגשים היום סביב המאבק על הרבנות הראשית.
הכותב הינו פסיכולוג קליני מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן