הציבור הדתי לגווניו נושא בעול האתגרים שבכינונה של מדינת ישראל חינוך ביטחון כלכלה מדע משפט פוליטיקה ועוד על המר והמתוק שבכל אחד מהם.
כחלק מהשותפות והקרבה לחלקים רבים ושונים בחברה הישראלית קיימת הערכה רבה לפועלם של אנשי חזון אידיאליסטיים המקדישים את חייהם למען החברה בישראל על אף שעולם הערכים המנחה אותם שונה ואף נוגד את תפיסתה של תורה.
הגישה המכילה והטולרנטית , כפי הנראה יצרה בלבול ביחס לערכיה של תורה ואף אולי גדל דור שאדיש לרמיסתן , נדמה שמשהו כהה בנפש או שמא מעולם לא היה ברור דיו.
דומה כי נדרש להגדיר באופן ברור ומובהק יותר מהי טיבה של מורכבות ראויה בתוככי החברה הישראלית מורכבות שתהיה נאמנה באופן חד משמעי לערכי הנצח של תורת ישראל אך בו בעת תכיל את המורכבות שאנו חיים בה בתוככי החברה הישראלית.
השבוע הלכה לבית עולמה אישה שחיי משפחתה נצרבו בתודעה הישראלית כחיים של מסירות נפש למען ביטחונה של מדינת ישראל, אישה שלא ניתן שלא להתפעל מעשייתה החברתית והציבורית אך יחד עם זאת בצוואתה ביקשה לשרוף את גופתה (...)
איננו באים חלילה לשפוט או לדון את האישה מצד עצמה שביקשה זאת, ללא ספק ניתן למצוא לימוד זכות רב ביחס לשיקוליה, ואולי לדונה כתינוק שנשבה ביחס לסוגיה זו ואין כאן עיסוק לגופו של אדם , אך יחד עם זאת חובתינו להתייחס למעשה עצמו וליחסה של ההלכה אליו.
בדיוק השבוע לפני 81 שנה בט' טבת תרח"צ, יצאה מחאה ע"י רבני ירושלים נגד שריפת מתים,
ובעקבותיה ביג' טבת, כתב מרן הראי"ה קוק זצ"ל תשובה ארוכה עם סגנון חריף ביותר, ביחס לנוהג זה.
הציר המרכזי המנחה את תשובה הרב, הוא חובת שמירת המנהגים שהתקבעו מדורי דורות עם ישראל (למרות שקבורה הינה חובה הלכתית !) וכן הסכנה הטמונה בשינוי אורחות החיים הישראליים וההשלכות המוסריות הנגזרות משריפת מתים, הן הזלזול בכבוד החיים כאשר מכלים את הנרתיק שנשא את נפשם ונשמתם בחיי חיותם, והן מה שנתפס בעיני ההמון בשריפת הגוף כערעור אמונת בתחיית המתים, שהיא מיסודת אמונת ישראל, כדברי הרב שם " אין לכל כשר בישראל עסק עם קבורת הנשרפין הללו, שפרשו מדרכי ציבור, ונטו לדעות זרות ורעות, שדבר פשוט הוא שהקבורה היא מחזקת בלב כל ישראל את האמונה בתחיית המתים, שהיא עיקר בתורה".
הרב חותם את דבריו "וחלילה להשתתף בשום דרך של תפילה או של כבוד באלה המתים הנשרפים, אשר ימנעם ה' מכבוד" (דעת כהן סי קצז).
בסוף דבריו הרב מגלה את דעתו על המורכבות הלא פשוטה ביחס למצבים אלו, יתכן ואנשים אלו מסרו נפשם על האומה ועל כך נכון ליקר את מעשיהם ולחבור לכל מגמה חיובית בה שותפים או אף מובילים, אך יחד עם זאת ברגע שהם בחרו בדרך הפוגעת ומזלזלת בהלכה המסורה לנו אין לנו חלק עמם בבחירתם זאת , והמשמעות עשויה להיות הימנעות מהשתתפות בטקסי זיכרון שלהם כדי לא לגלות סלחנות למעשה חמור זה ולתת לגיטימציה והוקרה למה שגדולי ישראל רואים בכך ערעור ביסודות האמונה.
מציאות זאת מבטאת את המורכבות הישראלית בנשיאת ההפכים, מחד חבירה כתף לכתף בעשייה המקדמת את החברה הישראלית בכל מאודנו ומרצנו ומאידך יחס מאוד ברור וחד משמעי עד כדי נפרדות, כאשר יש ביטוי מזלזל ליסודות תורה ואמונת ישראל. למרות העידן הרלטיביסטי בו כל אחד רשאי להגדיר על מערכת ערכיו "והכל לגיטימי" והצפייה מאנשים "מתקדמים ונאורים" להכיל ולתת מקום לבחירת האחר, מי שנאמן לתורת משה אינו רשאי לגלות סלחנות. נדרש כמובן שיקול דעת זהיר ביחס לתגובה ציבורית או פרסונאלית אך ביחס לעצמנו נדרשת בהירות.
להבנתי, חלק מהותי מסוגיות שמטלטלות את הציבור הדתי בשנים האחרונות, נובע מחוסר הבהירות והטשטוש ביחס לחלקי החברה השונים, נראה כי הרצון למצוא מכנה משותף ולחיות זה לצד זה, יצר בלבול רוחני אך הגענו לשלב שהגדרת הזהות האמונית שלנו היא הכרח קיומי.