המדבר הפוליטי צחיח ויבש כמו מדבר סהרה. נווה המדבר של כל פוליטיקאי היא מערכת הבחירות. יש כאלו ששותים מים לרוויה ביום שאחרי פתיחת הקלפיות, ויש כאלה שמתבדים ומגלים כי הכל היה פאטה מורגנה אחת גדולה. אך עדיין, כמו הנווד הממשיך לחפש אחר טיפת מים לגרונו עד אפסו כוחותיו, כך הוא גם אותו פוליטיקאי הצמא לטיפת מנדטים שתרווה את כיסאו, עד אפסו מצביעיו.
השבוע השתלחו זה בזה שני פוליטיקאים צמאים; שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, וחבר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ מוטי יוגב. "ככלב השב אל קיאו", כינה יוגב את יושב ראש מפלגתו לשעבר. "אתה ארגנת מרידות והצקות", ענה בנט בחזרה. הריב המתוקשר בין השניים נראה כמו אותם ריבים מכוערים המתקיימים בין בני זוג בזמן גירושין. שניהם, גם בנט וגם יוגב חוששים מספטמבר הקרוב, והריב חשף את הפחד. יוגב חושש, כי במידה ויהיו חיבורים הוא יימצא עצמו מחוץ לכנסת הבאה, בדיונות הפוליטיות בהם חיים שאר אזרחי ישראל. בנט לעומתו, מרגיש שזו ההזדמנות האחרונה בהחלט לשוב אל הבאר.
בשונה מהשניים הקודמים, השבוע יצא לו אל חיק הטבע האזרחי, אדם בשם אבי גבאי - יו"ר מפלגת העבודה. גבאי החליט לעשות זאת חודשיים אחרי תוצאות הבחירות לכנסת ה-21, בה "זכה" גבאי להוביל את מפא"י ההיסטורית לשפל חסר תקדים. גבאי יכול היה להיות המושיע של אזרחי ישראל וממשלת נתניהו החמישית, אם רק היה עורק ממפלגתו ומונע את ההליכה לבחירות (שלא לדבר על כך שהיה מושיע את חופשת הקיץ של הכתבים הפוליטיים - סיקור חיובי מישהו?). גבאי היה יכול להיות הקול המאזן של הממשלה, הוא לא היה נותן יד לפסקת ההתגברות ולחוק החסינות והיה ניתפס כגיבור. מצד שני, אם היה עורק, גבאי היה הופך לחיה הפוליטית המוקצית ביותר וככל הנראה היה מנודה על ידי מצביעיו בבחירות שלאחר מכן. בסופו של דבר, התברר כי התוצאה זהה לגמרי, בין אם בחר ללכת אל המדבר הפוליטי אחרי שהציל את מדינת ישראל מבחירות חוזרות, מהוצאות של מיליארדים ומחוק החסינות, ובין אם פרש מחייו הפוליטיים כבר עכשיו. כפי שעשה.
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. על פי פירוש הרמב"ם לפסוק הנ"ל מפרקי אבות: "רשות זה הוא השלטנות, ואלו שלש מדות יש בהן תיקון האמונה והעולם כי בהעדר המלאכה יצר לו ויגזול ויזנה ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות בעולם ורעות כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו, כמו שאמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה, נעשה רשע מלמעלה".
בנט ויוגבצילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הצימאון להשפעה ולכוח בפוליטיקה, בא לרוב מאידאולוגיה אמתית, ולא רק מאידאולוגיית הכיסאיזם. אולם, הביקוש לאהבה ולכוח לא מסתיים אף פעם. הפוליטיקאי בטוח כי ללא הוא בעולם הפוליטי, המדינה אינה יכולה להתקיים. ללא הוא, ישראל תקרוס לתוך עצמה. אך המציאות של החודשים הקרובים מלמדת אחרת. המציאות מלמדת שיעור חשוב לכל פוליטיקאי ולכל אזרח.
מי ששם לב, כבר משנת 2018 סוף דצמבר, כשהכריזו על פיזור הכנסת ה-20, הכנסת לא מתנהלת במתכונתה הטבעית. חברי הכנסת עסוקים בעיקר במערכות בחירות ופחות בתפקידם האמתי - השירות הציבורי. נכון שישנם חוקים שנתקעו ותקציבים שנעצרו, אך בסופו של דבר, עולם כמנהגו נוהג. רוב אזרחי ישראל לא מתלוננים על חוסר תפקוד שלטוני, הם לא כל כך מרגישים זאת. אזרחי ישראל כן מתלוננים על עוד יום חופש בספטמבר, עוד יום בו יצטרכו להתלבש, לצאת מהבית, למסור את תעודת הזהות ולשלשל פתק. התלונה שלנו, האזרחים, מזכירה את אותן התלונות של בני ישראל על חוסר מלאי האבטיחים והקישואים במדבר סיני. כמו אותה טרוניה של אותו פוליטיקאי על חוסר מלאי של פתקים בקלפיות - אותו חוסר ששלח אותו למדבר הפוליטי.