אנשי ימין יקרים: לא רוצים את נתניהו? קבלו את לפיד וגנץ

ההיסטוריה בליכוד מלמדת, בניגוד למפלגות אחרות, שיו"ר מכהן אף פעם לא הפסיד את הבכורה ושהדרך הכמעט יחידה להחליפו עוברת דרך הפסד בבחירות לשמאל. האם לשם מכוונים אברי גלעד, קלמן ליבסקינד וחברים המאוכזבים מנתניהו מימין? |דעה

משה ויסטוך, חדשות כיפה 14/06/19 07:01 יא בסיון התשעט

אי אפשר לרשת אותו בלי לקבל קודם את שלטון השמאל. נתניהו, צילום: פלאש 90. הדס פרוש
אי אפשר לרשת אותו בלי לקבל קודם את שלטון השמאל. נתניהו, צילום: פלאש 90. הדס פרוש

1. בתקופה האחרונה החלו להיווצר סדקים משמעותיים בתמיכת הימין בבנימין נתניהו כמי שמייצג נאמנה את המחנה הלאומי. אנשים שלא נחשדים בריקודי "מה יפית", כמו קלמן ליבסקינד, אברי גלעד ואפילו שמעון ריקלין, החלו להרהר בקול האם לא הגיע הזמן להחליף את הידיים שאוחזות בהגה השלטון.

למען האמת, יש להם לא מעט סיבות לחשוב כך. החל ממדיניות בנייה והחלת ריבונות מגומגמת ביהודה ושומרון, דרך המהלך הסימבולי שבאי פינוי חאן אל אחמר, חוסר היכולת למגר טרור מצד ארגון שמשתמש בעפיפונים ובלונים ומכניס מאות אלפים מאזרחי ישראל למרחבים מוגנים, וכלה בהצעות מרחיקות לכת למפלגת העבודה כדי שיצטרפו לממשלה.

הכל לגיטימי טוב ויפה, רק שאותם מעבירי הביקורת על ראש הממשלה בעשור האחרון, שעוד כחודש יעקוף את משך כהונתו של דוד בן גוריון, צריכים להבין את ההשלכות שיכולות להיווצר מכדור השלג שהחל להתגלגל - העברת השלטון לשמאל.

לאורך כל היסטורית הליכוד, שנבנתה על יסודות תורתו של ז'בוטינסקי שהביא לארץ מנחם בגין בשנות ה-40 של המאה הקודמת, היו רק שלוש דרכים שבהם עברה הנהגת המפלגה מיו"ר אחד ליורשו: פרישה מרצון, נטישה לטובת הקמת פלטפורמה פוליטית חדשה, או הפסד בבחירות הכלליות. מעולם לא קרה שיו"ר ליכוד מכהן הפסיד בבחירות המקדימות.

שמעון ריקלין

סדקים בתמיכתו בנתניהו. שמעון ריקליןצילום: אמיר לוי/פלאש 90

2. מקום המדינה ועד למהפך המפורסם בשנת 1977, היה מנהיג האופוזיציה הנצחי מנחם בגין. במשך שנים הוא ניהל ביד רמה את מפלגת חרות ובהמשך את הליכוד ולא אפשר לאיש לרשת את מקומו. אפילו כשפרש מהנהגת המפלגה בשני מקרים, אף אחד לא תפס את מקומו. לבסוף, הצליח בגין להיבחר לראשות הממשלה ורק לאחר שהחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים, כעבור 6 שנים עם האמירה המפורסמת "איני יכול עוד", נבחר יצחק שמיר כיו"ר במקומו.

שמיר עמד בראשות הליכוד במשך 9 שנים רצופות, 7 מתוכן כראש ממשלה בשלוש קדנציות. גם הוא צלח את כל הניסיונות להדיחו וגבר על יריביו בבחירות הפנימיות. שרביט הובלת הליכוד הועבר ממנו רק לאחר שהפסיד בבחירות 1992 ליצחק רבין. מי שנהנה מההפקר כעבור כשנה היה בנימין נתניהו.

גם הוא החזיק בכס יו"ר המפלגה במשך מספר שנים רצופות, במהלכן אף נבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה. בשנת 1999 נסללה הדרך להחלפת מנהיג הליכוד, אך שוב זה קרה רק בעקבות הפסדו בבחירות לאהוד ברק. מי שעט על הכסא הפנוי היה אריאל שרון ששנתיים אחר כך הצליח להביס את אהוד ברק ובהמשך את עמרם מצנע ושימש כראש ממשלה במשך 2 קדנציות שארכו 5 שנים.

מספר חודשים לאחר שהוביל את ההתנתקות מגוש קטיף ומעט לפני שלקה בשבץ מוחי, נטש שרון את הליכוד והקים את מפלגת קדימה. אז שוב ניצל את שעת הכושר נתניהו ומשנת 2005 הוא מכהן כיו"ר המפלגה שהפכה כעבור 4 שנים למפלגת השלטון.

מנחם בגין

לא הפסיד מעולם בקרב על ראשות הליכוד. מנחם בגיןצילום: באדיבות אלון ריינינגר, קונטקט פרס אימג'ס ניו-יורק

3. גם אני לא משתגע על תופעת הביביזם שמתפשטת, מכיוון שהיא בדרך כלל מאפילה על השקפת עולם ימנית-לאומית, וברגע האמת היא ככל הנראה גם תבוא על חשבונה. לראייה, בפעם האחרונה שבידי מנהיג הליכוד היה כוח רב והשפעה כל כך גדולה, זה נגמר בתמונות רגישות ונחושות של הוצאת יהודים מביתם.

השאלה היא מה האלטרנטיבה. ספק אם מישהו יקרא תיגר על נתניהו ויתמודד מולו בפריימריז הבאים לראשות המפלגה. וגם אם כן, סיכוייו לנצח יו"ר שהוא גם ראש ממשלה מכהן ועוד מספר חודשים לאחר הבחירות שואפים לאפס, יהיה מי שזה יהיה.

בנוסף, אין אדם שחושב שנתניהו יפרוש מרצונו או יקים מפלגה אחרת בקרוב. לכן הדרך היחידה להזרים דם חדש להנהגת הימין תתאפשר רק בשני מקרים: או שנתניהו יאולץ על ידי שותפיו הפוליטיים לפרוש על רקע הגשת כתב אישום נגדו, או שחלק מאנשי הימין פשוט לא יבחרו בו ויסללו את הדרך לממשלת רוטציה של בני גנץ ויאיר לפיד.

ביבי הוא אמנם לא החלום הרטוב של אנשי הימין האידאולוגי, אך בנסיבות שציינתי הוא בהחלט הטוב ביותר שיש. על כן, כל המואסים בשלטונו ומשוכנעים כי פולחן אישיותו נמצא בשיאו, צריכים לעשות עם עצמם חושבים ולהחליט, לפחות לקראת הבחירות הקרובות, מה הם מעדיפים: ימין שמפחד לשלוט, או מרכז-שמאל להוט שכבר עשור מחכה בחוץ.

יחזרו לעבוד יחד? שקד וסמוטריץ

זמן לסגור עניינים. שקד וסמוטריץצילום: פלאש 90. יונתן זינדל

4. השבוע עמד בסימן מלחמת כל בכל במפלגות הימין הדתיות או אלה עם האוריינטציה הדתית. יוגב תקף את בנט, שהשיב מלחמה נגדו ונגד רבני הציונות הדתית. מקורבי הרב טאו הטילו וטו על חיבור בין הימין החדש לבית היהודי והאיחוד הלאומי, פייגלין הודיע שהוא לגמרי בעד חיבור עם הימין החדש, אך מתנגד נחרצות לרוץ כתף אל כתף עם איחוד מפלגות הימין. בין לבין הוא אף הספיק לאיים על בן דהן בתביעה על הוצאת דיבה.

שלושה אנשים לא לקחו חלק בבלאגן השבועי מבית הציונות הדתית. איילת שקד המתלבטת שהמשיכה להיפגש עם פעילים בבית היהודי והרב פרץ וסמוטריץ' שניסו להרגיע את הרוחות. נראה שרק אם שלושתם יחליטו להיכנס לעובי הקורה, משהו חדש פה באמת יתחיל.

אם איילת תחליט לאן מועדות פניה ותשים סוף לברברת והבחבשת סביבה, ואם הרב רפי ובצלאל יסגרו סוף סוף את המובן מאליו, שזה חידוש הסכם ריצתם המשותפת, אולי העניינים יתחילו לזוז לכיוון החיבורים המתבקשים שיצילו את הקול הדתי לאומי מלהימחק בקלפי.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר