עד לפני חמש שנים בערך, הייתי מאוד בעד דמי כיס מסודרים. בכל הרצאה שהעברתי על חינוך פיננסי, נתתי משנה סדורה של ערכים שמונגשים דרך דמי כיס: למידה, תכנון, הקצאה לצדקה, הגשמת יעדים, קבלת החלטות עצמאיות והנאה שאינה תלויה בהורים. אבל עם השנים, כשהעולם השתנה מול עיני וראיתי גם את ילדי שלי והיחס שלהם לכסף ככל שהם גדלים, הבנתי שחייב להיות פתרון אחר (בעיקר מותאם אישית)
וזה הולך ככה בעייני:
1. הילדים שלנו גדלים לעולם של חוסר יציבות, גם בהכנסה. ללמד אותם שמקבלים כסף כל שבוע ללא קשר למה קרה, זה אולד סקול
2. כן, בעולם האמיתי מקבלים כסף תמורת השקעה זה אפשרי בהחלט לתגמל ילדים על עבודות בבית - לא על פינוי צלחת או שטיפת כלים, על דברים גדולים שאתם לא ממש רוצים או מספיקים לעשות או במקום אנשי מקצוע (יש לנו ילדים מוכשרים, תגלו פתאום שהם מכינים עוגות יותר טובות מהקנויות, מכסחים את הדשא מושלם ומתקנים את הרשת בכניסה ואפילו מתחזקים גינת ירק שחוסכת על ירקות אורגניים)
3. אם לא מסתדר לכם שיעבדו אצלכם, עודדו אותם לעבוד בסביבה, באופן קבוע
4. ומה עם הצעירים, חשוב לא למצוא להם "עבודות דחק" שברור לכולם שהן מומצאות. כל דבר שמאתגר אותם יכול להיות עסק. ילד שלא אוהב לקרוא, אפשר לתגמל על כל פרק או כרך. ילדה שלא חושבת שחשוב להתמיד בלימודים, אפשר לצ'פר אותה על הישגים. - חשוב מאוד - לבדוק האם זה מחליש את הילדים והופך להישג ש"תלוי בדבר" או שזה מנוע טוב - תזהרו מקביים שלא ישרתו אתכם או את הילדים. שימו גדרי זמן ברורים ואל תמשיכו אם אין אפקט חיובי ושמחה סביב ההישגים. זכרו - זה אמור לקדם את כולכם.
צילום: shutterstock
5. לצעירים באמת, אפשר לייצר טבלת התנהגות ולתת "פרס" על רצף של התארגנות טובה בבוקר, שינה בזמן וצחצוח שיניים (עם אותן אזהרות כמו בסעיף 4)
6. מי שרוצה לתת דמי כיס - וזה לגמרי בסדר - אפשר להתחיל סביב גיל 5 ולדעתי להפסיק באופן מדורג סביב גיל עשר כשהם כבר יכולים לעמוד בגישה שהעליתי בסעיפים הקודמים. שבו עם הילדים, עדכנו אותם כמה שקלים הם מקבלים לשבוע (חודש זה ארוך מידי).
הכינו אתם תכנית שמחלקת את הכסף (כמה שקלים בודדים) להנאה מיידית (סוכריה קטנה במכולת) + יעד ארוך טווח (האיש של הלגו) + צדקה - כי אין טוב יותר מלחנך לערכים בגיל צעיר...
הכינו טבלה ליעד ארוך טווח כדי שתהיה לילד מוטיבציה לחשוב אולי לוותר על הסוכרייה כי היא נגמרת אחרי שנייה, ולקרב את האיש של הלגו כי הוא יחזיק לתמיד (לגו זו באמת ההשקעה טובה)
לילדים טיפה יותר גדולים, אפשר להוסיף "ריבית" על החיסכון - אם תגיע ל50 ש"ח בלי להוציא, אני אתן לך שלושה שקלים נוספים שיקרבו אותך אל היעד. כשיהיו לך 100 ש"ח, אוסיף לך חמישה שקלים וכך הלאה.
7. אל תשתמשו בדמי הכיס למלחמות. גם כשאתם שכירים, אם הכנתם קצת יותר קפה מהרגיל, אף אחד לא יוריד לכם במשכורת. אבל בהחלט אפשר בצעד קיצוני (ביום הדין) להגיד לילד "אני מרגיש שאתה עדיין לא בוגר מספיק כדי לקבל דמי כיס" ולתת לו תקופת הקפאה. אבל רק כצעד חד פעמי ולא בשימוש קבוע כ"איום" כמו "אם לא תלך למקלחת לא תקבל דמי כיס"
צילום: shutterstock
8. לילדים שלנו יש מקורות הכנסה אחרים וצריך למפות אותם - בדרך כלל מגיל צעיר, סבא וסבתא (המודרניים) נותנים לנכדים כסף (תכלס בדרך כלל הרבה יותר הגיוני ממתנות כי יש לילדים שלנו שפע גם ככה - אפשר דרך אגב, לכוון את סבא וסבתא לדברים מסויימים אם זה מתאים לכולם ולהפיק תועלת מההוצאה שממילא יעשו)
9. ליעדים גדולים אפשר לרתום את כל המשפחה לקראת ימי הולדת - זה גורם לאיפוק וציפייה אצל ילדים. למשל - ילד מאוד רוצה טירה של אבירים מפליימוביל (סליחה שהכל דוגמאות של בנים, זה מה שיש לי בבית) והסכום גבוה - אפשר בהחלט להגיד "זוכר שבעוד שלושה חודשים יש לך יומולדת? אולי תעשה סבב אצל מי שבדרך כלל נותן לך מתנה ותעדכן אותם שיש לך חלום כזה. יכול להיות שהם יתאחדו ויעזרו לך להגשים אותו..." (כמובן לא כדרישה חוצפנית, כולנו יודעים שממילא סבא סבתא משני הצדדים יביאו משהו וגם אנחנו כנראה נקנה לו)
אם אין יומולדת בקרוב, אפשר לאתגר את הילד לחסוך ולהרוויח חצי מהסכום ולהשלים לו את השאר, בכל מקרה - לעולם לא לתת אשראי! אם אין כסף לא קונים!
ואם אנחנו הולכים למקום שבו יש סיכוי שהילד ירצה משהו (סרט בקניון למשל) אז לשוחח איתו קודם ולהגיד שיהיו פיתויים והמטרה היא ללכת לסרט ואנחנו לא נוציא כסף על דברים אחרים ולכן יש לו את האפשרות לקחת את הארנק שלו במידה והוא יבחר לקנות משהו מכספו
10. ללמד ילדים שחוויות עולות כסף והן חשובות הרבה פעמים יותר מחפצים - מבחינתי ערך עליון! בעולם שבו יש לכולנו יותר מידי מהכל ואנחנו כל הזמן מוציאים שקיות זבל של צעצועים שנשברו ובגדים שכבר קטנים - אני מציעה לשקף לילדים את ה"ערך החלופי" של אותו חפץ שהוא רוצה לעומת כמות השימוש בו.
אתן דוגמא, בקיץ שעבר היינו באנגליה בביקור משפחתי עם אחד הבנים (אז, בן כמעט 11). הגענו לרציף 9 ו3/4 בקינגס קרוסס (מי שקרא הארי פוטר יודע את החשיבות) וכמובן הפתיעה אותנו תעשייה שלימה של צילומים בתשלום, חנות מלאה אביזרים ומזכרות והמון המון מוצרים ממותגים. המחירים היו כמובן גבוהים להחריד. הנער הצעיר החליט שממש מתחשק לו שרביט של הארי שעלה 28 פאונד שהם כמעט 150 שח.
ברור שסרבתי וברור שהוא התחיל סצנה שם באמצע החנות שבתחנת הרכבת. לא עזר לי כלום, אבל גם לו לא. ואז הוא הציע שזה יהיה "מהכסף שלו" וגם זה לא עזר כי אני באמת חושבת שזה לא ראוי. מבחינתי, אני לא "משתיקה" את הסצנה גם אם היא באמצע ארמון המלכה. אחרי שתי דקות של "ראש בראש" שיקפתי לנער שאפשר להאכיל חמישה ילדים באפריקה עם הסכום הזה לשבוע ושהוא יתלהב בדיוק ליומיים ואז השרביט ישכב במגירה עד שבפסח אני אעיף אותו והוא אפילו לא ישים לב...
הזכרתי לו כמה דברים כאלה מהעבר והצעתי שנרכוש חבילת קלפי משחק ממותגים בעשרים שקלים כי בהם הוא משתמש כל הזמן (כידוע, הצבת חלופה היא מפתח חשוב כשאומרים "לא" למשהו)... לא היה חלק לגמרי, אבל עוד מקרה כזה ועוד מקרה כזה (עם שיקוף שמתאים לגיל הילד ולאופיו) ייתן לילד שלנו יכולת להבחין בדברים גם כשאנחנו לא לידו בשנים הבאות (הגדולים בני 19 וחצי וכמעט 17 כבר לגמרי מוכיחים את השיטה ב"ה)
והכי הכי חשוב - באמת באמת - דוגמא אישית, ילד שרואה התנהלות מסויימת בבית, יאמץ אותה, לא תוכלו "לעבוד" עליהם! גם אם תכינו אתם אלף תקציבים, אם לא תחיו ככה בעצמכם, הם לא יאמינו לכם.
כרמי אור – יועצת כלכלית ומחברת הספר "לא חייבת כלום לאף אחד" – מדריך פרקטי לניהול כלכלי בעולם משתנה