ילד / חנן והדס בן ארי
מה מעיר אותך בלילה?
מה מפחיד אותך בלילה?
ילד
מה מעיר אותך בלילה?
מה מרעיד אותך בלילה?
בוא אליי // חבק אותי
בוא // שן לידי // בלי שאימא תרגיש
רק הלילה
ילד
מה אתה חולם בלילה?
אבא לא חולם בלילה
בוא אליי // חבק אותי
בוא // שב לידי // וגם אימא תרגיש
נגן איתי הלילה
ילד
בחלון עולה הבוקר
איך ניצחת את החושך
אחד השירים שריגשו אותי בזמן האחרון. המנגינה, הלחן, המילים, כולם, הצליחו להגיע ממש קרוב ללבי. שמעתי אותו שוב ושוב, מנסה לאתר מה בדיוק נוגע בי כל כך. יש משהו תמים ונאיבי ויפה כמו פעם, בדמותו של האבא בשיר. קודם כל, האבא הוא אבא בטוח בעצמו, בסמכותו. אבא שנמצא במקום שלו, בתפקיד שלו, באופן מלא. כמובן זה קשור גם לגיל הרך של הילד, אבל לצערנו גם בגיל הזה יש בימינו ילדים שמצליחים לערער את הוריהם.
דבר שני, שמתאפשר הודות לביטחון העצמי וגם מהווה שילוב מנצח איתו, זה אבא רגיש. אבא שנמצא שם בשביל הילד שלו באופן הכי מוחלט, חי ונושם אותו. שמעתי את השיר - לרגע הייתי הילד, לרגע הייתי האבא ולרגע הייתי מתבוננת מבחוץ על הסיטואציה ונמלאת סיפוק מהטוב שמנצח. לגבי אימא, נותרתי בסימני שאלה – למה אבא לא רוצה שהיא תרגיש שהילד ישן לידם? היא תכעס? אולי כי זה לא חד פעמי ואימא כבר אמרה שהיא לא מוכנה? למרות שאבא אומר 'רק הלילה'. ומה קורה בבית השני? אימא כן תרגיש וזה בסדר? אולי כי הם לא במיטה אלא ליד הפסנתר ואז לאימא אין התנגדות?
נדמה לי שהשיר חידד את הפער בינו ובין המציאות שבה אנו חיים. יש משהו במלחמות שלנו עם הילדים שלא משאיר בנו תמיד כוח ופנאי לרגישות הזאת. אולי גם מרוב מלחמות אנחנו בכלל לא מאמינים שהילדים שלנו פוחדים ממשהו, וגרוע מזה, אולי אחרי כל מה שהם מעבירים אותנו, לא איכפת לנו בכלל אם הם פוחדים ואנחנו מרגישים ש'מגיע להם'. נשמע נורא, נכון? אבל אמיתי. רובנו מרגישים מפעם לפעם את ה'מגיע לך' הזה כלפי אחד מהילדים, באיזשהו תחום, גם אם אנחנו לא אומרים את זה במפורש. וה'מגיע לך' הזה בא בדיוק מהמקום הילדי שבנו, מהמקום שמנסה להוכיח, להעניש, "לדפוק".
במקום ההורי, הנקי, לא קיים רצון כזה. גם אם הילד התנהג בצורה לא טובה אין בנו רצון להחזיר לו, כי אנחנו לא נמצאים שם איתו, באותה הסירה. אנחנו לא חברים שלו, אנחנו לא חלק מקבוצת השווים שלו. אנחנו מעל כל זה, גבוה הרבה יותר. ואם הזכרנו סירה אז מקומנו במגדלור. המגדלור לא מושפע מתנועת הסירות, האניות וכל מה שמתרחש בים. המגדלור נטוע חזק ויציב, ומתנשא לגובה רב. הוא שם כדי שידעו אנשי הים את הדרך. הוא לא מגיע אל הסירות בים אלא הן מגיעות אליו. בלעדיו הן חסרות כיוון, אבודות.
תשעת הימים הם הזדמנות להקשיב למנגינה של הבית שלנו, לשירה של ילדנו. להקשיב ממקום הורי, מקום בטוח, שלא מתערער ולא נבהל מהילד שלנו. מקום שלא נסחף עם הזרם, לכעס, לתסכול, לתחושת עלבון, לחוסר אונים. מקום שלא מחפש להשיב אש כי אנחנו בכלל לא חלק מהמלחמה. מהמקום הזה אנחנו יכולים להקשיב באמת, להיות רגישים, לשמוע את הילד, האמיתי. מהמקום אפשר לראות אותו ולשיר "ילד". בכל גיל.