כולם מדברים על הילדים, אף אחד לא מדבר על ההורים

הם נולדו בשבוע 35. נגה גדלה לאיטה בפגיה, שגב גדל מהר בתינוקיה, ואני ניסיתי להתאפס ביולדות אחרי קיסרי שהסתבך. חוץ מזה היו עוד שני קטנטנים בבית. בקטנה.
השהות בפגיה התארכה, אבל כבר ראינו את הדרך הביתה.
בוקר אחד הגעתי לפגיה, לעריסה שבה נגה היתה כשנפרדתי ממנה בליל אמש, אבל היא לא היתה שם. כששאלתי את האחיות איפה היא, הן הצביעו לי על אינקובטור מוקף סרט סימון, ושלטים סביבו שמכריזים על בידוד והפסקת הזנה בגלל חשד לחיידק מסוכן.
כשראיתי את המחזה הזה הבנתי שהשחרור יתעכב בהרבה, הבנתי שהולכים להיות ימים קשים, ושאנחנו שוב ברכבת הרים מסוכנת. עשיתי כל מה שידעתי לעשות - פרצתי בבכי.
האחות ראתה אותי נוזלת ואמרה לי: חמודה, אולי כדאי שתדברי עם הרופא.
הלכתי לרופא בעיניים אדומות, ואמרתי לו: מה יהיה? אבל איך היא תתמודד? איך נעבור את זה?
וד"ר גלובוס (אני זוכרת אותך כבר כמעט 12 שנים!) הסתכל עליי בעיניו הטובות ונתן לי את השיעור של חיי: "היא תהיה בסדר, השאלה מה איתך".

זאת השאלה חברות וחברים. מה איתכם. מה איתכן.
תרגישו את השאלה הזאת מטלטלת אתכם ומאירה בפרוז'קטור ענק את עצמכם.
אחרי שנים רבות של זכויות הילד, הגיע הזמן להאיר את זכויות ההורה. הגיע הזמן להבין שההורה הוא מרכז הקיום של הילד, מילולית. חיי הילד תלויות בהורה, ולכן הוא חייב להילקח בחשבון בכל מערכת, בכל מצב.
הראשונים שצריכים לקחת את ההורים בחשבון הם, ובכן, אתם. ההורים עצמם.
שלמות הגוף והנפש, הרווחה, השמחה, החיוניות - הם היסוד לשלמות הגוף והנפש של הילדים.
ככל שלכם יהיה יותר מזה, הילדים שלכם יהיו בסדר - גם כשיהיה קשה, גם בימים אפורים, גם כשיהיו התמודדויות אובייקטיביות בלתי נסבלות.
שנת הקורונה הזו היא שיקוף מדהים של היכולות ההוריות ומצבם הנפשי על תפקוד הילדים: כשאתם הייתם בדכאון - הילדים שלכם לא הסתדרו עם הזום, כשהייתם בחרדה כלכלית - הילדים שלכם קפאו חברתית, כשהרגשתם בודדים - הילדים שלכם לא הצליחו לצאת מהשמיכה בבוקר.
וגם ההיפך קרה: כשהייתם חיוניים - הילדים שלכם עברו מבחני זום בהצלחה, כשרבצתם איתם רגועים מול גמביט בנטפליקס - הם פיתחו יצירתיות בתחומים שלא דמיינתם, כשהלכתם איתם לעשות קניות למבודדים - הם יכלו פתאום להזמין חברים, להפיק סרטונים וללמוד לעשות קסמים ביוטיוב.
נכון שכל כולנו מכווננים לרווחתם של ילדינו, אבל הרווחה הזו לא תקרה אם לא תהיה רווחה לנו.
ילדים הם הסיסמוגרף הכי מדויק, המראה הכי מאירה למצב שלנו.
כשהם חסרי בטחון, אנחנו צריכים לבדוק את חוסר הבטחון שלנו, כשהם מכאיבים לנו אנחנו צריכים לטפל ברגישויות שלנו שאנחנו מקפידים להדחיק, כשהם אבודים - אנחנו צריכים להתמקד, כשהם אלימים - אנחנו צריכים לבדוק את הגבולות שלנו.
כדי להיות ההורים הכי טובים שיש עבור הילדים שלכם – אתם חייבים לטפל קודם בעצמכם. אם לא תחברו את מסכת החמצן לנשימה שלכם – לא תוכלו להציל את הנשימה של הילדים שלכם. אם לא תאכלו – לא תוכלו להאכיל, אם לא תשמחו – לא תוכלו לשמח.
ברור שלפעמים אין מנוס, אני לא רוצה לדחוף כאן את כל ההצהרות המובנות מאליהן - אנחנו לא מדברים על הורים שנופשים בדובאי כשהילדים חסרי כל בבית. אנחנו מדברים כאן על כל הורה, כל יום. אמהות שפוכות מג'ינגול יתר שרק מנסות לעבור את היום ולהגיע ללילה – לפעמים חצי שעה שלך לבד, עם דלת סגורה וכוס קפה, יכולות לעשות אחר צהריים משפחתי מהמם, הרבה יותר מאשר תפקוד גוסס על אדי דלק. לפעמים סופש זוגי שלכם, כן, גם כשהילדים קטנים, וגם כשאין כסף, וגם כשזה הכי לא נוח בעולם יכול לתת לכם, ולכן גם לילדים שלכם – זמן איפוס שאחריו פשוט תהיו אנשים רגועים יותר, ולכן גם משפחה עם פחות דרמות. קשיים שלפני כן נראו בלתי עבירים - עכשיו פתאום יש להם אופק.
כל מערכת שרוצה לטפל בילד, ולא משנה אם זו מערכת החינוך, הבריאות, או הרווחה - חייבת לטפל קודם כל - בהורים. אחרת אין תוחלת לטיפול.
שימו לב מערכות, ושימו לב הורים -
ההורים הם ההורים עד 120 - לא של ההורה! של הילד! אנחנו נהיה חלק מהחיים של הילדים שלנו עד מותם שלהם, לא רק עד מותנו שלנו.
שימו לב אליכם, אתם חבל הטבור של הילדים שלכם, ושלמותם שלהם קשורה קשר הדוק לשלמותכם. זו לא גאווה, זו ענווה. זו היכולת שלנו להבין מה עומק התפקיד שלנו ושל הדרך להיטיב את חייהם של ילדינו. תדאגו לעצמכם, תאהבו את עצמכם, תשקיעו בעצמכם - רק כך הילדים ילמדו לאהוב, להיות, לחיות.
כשאתם תהיו בסדר, הילדים שלכם יהיו בסדר.
תדאגו לעצמכם. בשבילם.