סגור

למה אנחנו כל כך בטוחים שהעולם שייך לצעירים?

למה אנחנו כל כך אחוזים בתפיסה שצעיר זה טוב? ומה עם הרצון הזה, המוסכם על כולם, לא להשתנות במראה? ואיך זה שאנחנו מסתכלים על הצעירים מלמטה, ומפנים את הדרך? 

שרון רחל פלג
טז באב התשפ
,
06 באוגוסט, 2020 11:53

צילום: shutterstock

לפני כמה ימים ניסיתי לשתף פוסט בפייסבוק, ובטעות העליתי אותו כתמונת הפרופיל שלי. כשהבנתי מה קרה, מיד חיפשתי מחדש את תמונת הפרופיל שלי, להחזיר אותה למקומה, אבל הפייסבוק לא קולט שזאת הייתה טעות של רגע, ומעדכן את כולם ששיניתי את תמונת הפרופיל שלי...שוב נשלחים אלי לייקים ותגובות על תמונה מלפני שנה ואז פתאום התגובה 'לא השתנית' תופסת אותי ואני מהרהרת בה..

ברור שזאת אמורה להיות מחמאה, כולנו רוצים להיראות יפים וצעירים. לא מדובר פה על רובד פנימי, אישיותי. בתוכי אני כן מקווה שגדלתי, שהתקדמתי, שהשתניתי. אבל מה עם הרצון הזה, החזק כל כך שמוסכם על כולם, לא להשתנות במראה? אולי גם אותו כדאי לשנות? למה אנחנו כל כך אחוזים בתפיסה שצעיר זה טוב? כולנו (או המבוגרים בינינו) שרים עם צביקה פיק 'העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים'...ולא מבינים כמה התפיסה הזאת מסיתה אותנו הצידה וגורמת לנו לבטל את עצמנו. בעולם הזה, שבו אנחנו חיים, אין רייטינג לאנשים מבוגרים - צבירת ניסיון חיים ותבונה שמביא אתו הזמן (שלא כמו פז"מ בצבא) – נותרים חסרי ביקוש. 

וזה צריך להיות הפוך. בעולם מתוקן הצעירים הולכים בעקבות המבוגרים, הצעירים מצטרפים אל המבוגרים. ההורה מורה את הדרך והילד - אחריו, התלמיד לומד מהמחנך ורוצה להידמות לו. החניכים מסתכלים על המדריך בהערצה ומגיעים בזמן לכל פעולה. אז איפה זה השתבש? איך זה שאנחנו מוצאים את עצמנו מסתכלים על הצעירים מלמטה ומפנים את הדרך? 

 

אז איך זה קורה?

נתחיל מהתחלה - לידה. התינוק מגיע והעולם עוצר מלכת בשבילו. כולם סביבו עסוקים להנעים את שהותו ולמנוע כל קושי ואי נעימות. הוא מבין שככה זה פה - הוא הקובע, הוא המוביל, הוא המלך, וכולנו נתיניו.ילד שגדל כך, יצפה שאנחנו נשתף פעולה איתו ולא הוא איתנו, נכון?

גם בתרבויות קדומות האמא דואגת למלא את צרכיו של התינוק - מאכילה אותו, דואגת לו לשינה ולניקיון, ושומרת עליו מפני סכנה. אבל האמירה שם שונה, הילד החדש מצטרף אל המשפחה ונדרש להתאים את עצמו, להסתגל, ללמוד איך מתנהלים החיים בה ומה עושים, וכשהוא כבר מספיק גדול הוא לוקח חלק במטלות הבית. 

שלא תבינו לא נכון, אני לא מציעה שנקים פה שבט אינדיאני. אנחנו מרוצים מאוד מהקידמה, מרמת החיים הגבוהה שבה אנחנו חיים ואין לנו שום עניין לחזור אחורה אבל כנראה שבכל זאת השארנו שם כמה דברים שחסרים לנו היום ובמקומם אימצנו תרבות חדשה שבסופו של דבר, ואולי בעצם ממש מההתחלה, פוגעת בסדר הטבעי של העולם, ובין היתר מערערת לגמרי את הביטחון העצמי שלנו בסמכותנו כהורים. ואז, במן מפלט אחרון, אנחנו מבקשים להיות חברים של הילדים שלנו - אולי אם נהיה חברים שלהם לא נאבד אותם. אבל זה לא עובד, הילדים שלנו מחפשים אותנו, יש להם מספיק חברים, וגם אם לא, הם צריכים הורים.

 

אז מה אפשר לעשות? מה כדאי לשנות? 

קודם כל אפשר להירגע. ההורות בטבע שלנו. קיבלנו מאלוהים את סמכות להיות הורים. ומאז, יש לנו תפקיד כפול. העולם כולו זקוק להובלה שלנו כחברת מבוגרים, והילדים שלנו זקוקים להובלה שלנו באופן פרטי. הילד מטבעו נולד ללמוד מאיתנו ולחקות אותנו. הוא רוצה לגדול, להתקדם, להשתנות. לא נכון לו להיות המוביל, הוא צריך להצטרף להוריו, למשפחה שלו, לחיים.

ולגבי סימני הזמן שניכרים במראה שלנו – אולי גם עליהם אפשר להסתכל אחרת. אם אנחנו נתייחס אליהם בכבוד גם הדור הצעיר יראה אותם כך. וגם אותנו.  
 

 

הכותבת: שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.

לטורים קודמים

09.08.2020

1. יפה . אהבתי. ביהדות אכן מכבדים את המבוגרים. (מיכל)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו בשיחה עם ראש המכון הביולוגי צילום: קובי גדעון, לע"מ

ראש המכון הביולוגי לנתניהו: "מילאנו את המשימה, יש לנו חיסון"

קרא עוד