שחנ"ש במוצ"ש: תשאירו אותי בכלא

לפני בדיוק שנה, סילבסטר אובטה עמד בבית המשפט ואזניו סירבו להאמין למשפט הנוראי שהוא שמע מהשופט: "הנאשם ישב 7 שנים בכלא ולא עורר בעיתיות ועל כן ינוכה עונשו וישוחרר מיידית לביתו". סילבסטר סב על עקביו, יצא את בית המשפט וצעד היישר אל הרכב שהביא אותו מהכלא. נהג הרכב הרים גבה למראה הגבר המגודל שדרש להיכנס אל הרכב ולחזור למאסר.

מה שנראה כבדיחה מגוחכת, הפך לסצנה דרמטית בה האסיר סירב לעזוב את הרכב, גם אחרי איומים והזעקת שישה אנשי בטחון. הוא צעק אליהם: “I have no place to go or anybody to go to. I have no job or business. I want to go back to prison where I can at least be sure to eat something everyday"

("אין לי שום מקום או אדם ללכת אליו. אין לי עבודה או עסק. אני רוצה לחזור לכלא, שם אוכל לפחות להיות בטוח שאוכל לאכול משהו כל יום").

עצוב, אך זהו לא מחזה נדיר. יש כמה מרכיבים פסיכולוגיים בסיפור הזה. ואני דווקא רציתי לדלות אחד, שקשור קצת לתקופה שלנו: סוף שנה.

אנחנו בני-אנוש, אז אנחנו דרמטיים. ואנחנו אומרים מילים כמו "סוף" כדי לתאר כל מיני מצבי זמן. והמילים האלה מסמלות משהו חזק ורגשי. סוף. מעבר. תחילה של משהו אחר. אבל בפועל, ההתייחסות הרגשית שלנו לסופים היא מאוד נמוכה ואנחנו פשוט ממשיכים הלאה במעשיות, כאילו זו בסך הכל משבצת הבאה בלו"ז של יום עמוס.

אנשים רגישים באנושות יצרו לנו את הטקסים. את המחוות של הסיום. את הסיכום והאיסוף. את סימון הגבולות- עד כאן הייתה תקופה. עכשיו, אנחנו פוסעים בדרך חדשה.

זה נכון במעברים שלנו במוסדות חינוך- מיסודי לחטיבה ומחטיבה לתיכון. מתיכון לצבא ומשם לאוניברסיטה.זה נכון במעברים שלנו במצב המשפחתי כמו מעבר מרווקות לחיי נישואים, ממצב נישואים להורות. זה נכון גם במעבר גילאים כמו ילדות לנערות או בגרות לזקנה. זה נכון גם בפרידה מעבודה אחת לשנייה, או ממצבנו בשנת תשע"ד למצבנו בתשע"ה או אנשים שפגשנו כל שבוע באיזו קבוצת לימוד, שיעור או סדנה ב2014, שכבר לא נפגוש ב2015.

משהו מת בנו. משהו נשאר מאחור. נסגר. ואם אנחנו לא נעלה את הדברים למודעות ונעבוד איתם- זה כמו לדלג על לשבת שבעה, לא עלינו, אחרי פטירת המת.

אני, אישית, עומד לעשות צעד משמעותי בחיי המקצועיים. הוא משליך על כל היום-יום שלי, על התכנים שילוו אותי בשנים הקרובות ועל חוויות חדשות שאפגוש. אני משאיר מאחור עשר שנים מלאות ועמוסות בהתפתחות. אני יכול לראות את עצמי לפני עשר שנים נכנס פנימה לעולם המשחק ופתאום להביט בדמותי היום, כמה עבר עלי, כמה גדלתי, מה רכשתי וצברתי וגם מה איבדתי בדרך.

(צילום: שרית גלטשטיין)

אז החלטתי שאני אקדיש שבוע לסיכום. שאני אנשום את זה פנימה, אציף את הדברים ואנסה להשתמש בכלים מעולם הפסיכודרמה או הכתיבה או היצירה או מה שיעלה לי בראש- ובסוף להיות מסוגל לחתום בסוף הספר הזה, לסגור אותו, לנשק אותו כמו ספר קודש יקר ולהניח אותו על המדף.

כולנו מסיימים עכשיו דברים. בעיסוקים-שנת לימודים או עבודה. בטבע- שנה של עונות סוערות ומזג אויר חורפי נחתמות בקיץ. מעגל חגים יהודיים שמוביל לסגירה בחודשים העצובים של תמוז ואב. או אולי גם סתם שנה שבה התעסקנו במשהו כל יום, ואוטוטו המשהו הזה כבר לא. זו ההזדמנות להתכונן לסיום ולשבת עם עצמי, אולי בשיתוף אחרים, להגדיר לעצמי מה היה, מה הווה ומה יהיה. עם העבודה הזו, נוכל באמת להתקדם אל התקופה הבאה, ולא לאחוז בסורגי התקופה הקודמת ולזעוק:"אני רוצה לחזור" רק כי לא הצלחנו להבשיל את המוכנות להמשיך הלאה.