שחנ"ש במוצ"ש: רובין וויליאמס - הליצן העצוב

השבוע ׳הלך לעולמו׳ אדם ייחודי, שהוא גם בערך שישית-יהודי. אדם שכל כולו היה מוח קודח של הומור ופה קודח של צחוק- השחקן רובין וו׳יליאמס.

וו׳יליאמס הביא לנו קלאסיקות אגדיות של קומדיות מטורללות שבהן הוא עבר מטירוף לעדינות, מצחוק לרגש, מעשה אמן.

וכשאני אומר ׳הלך לעולמו׳-אני מתכוון לכך שהוא הלך לשם בהתנדבות, על ידי קשירת חגורה סביב צווארו והתאבדות בחנק. הפעם, לא צחקנו.

תעלומה הזויה- האדם הכי שמח ומצחיק ביקום, נוטל את חייו עקב דכאון עמוק. באמת תעלומה? אם תשאלו את אחד מגדולי הפסיכולוגים של ההתפתחות, דונלד ו׳יניקוט, הוא יגיד לכם- ׳הוא לא התאבד למרות שהוא היה מצחיק, אלא בגלל שהוא היה מצחיק!׳. מה?!

אנחנו מכירים ילדים מצחיקים. הליצנים של הכיתה. הם מוכנים לעשות הכל בשביל שכל הילדים יתגלגלו מצחוק. הם מתמכרים למצב הזה וממשיכים עד שזה הופך להיות התפקיד המוצהר שלהם.

ו׳יניקוט מדבר על שלב שבו מתפתחת אצל הילד תחושה, שהיא אולי החשובה ביותר שקיימת- תחושת קיימות. תחושה שיש לו ׳עצמי׳, שהוא רצוי ומקובל. התחושה נוצרת על ידי כך שההורים רואים אותו, מאשרים את האישיית שלו ומקבלים את מה שהוא.

אבל לפעמים ההורים לא יכולים להכיל את הילד כי הוא מציק, מפריע, מוזר, לא ממושמע. ואז הילד מפתח רגישות מאוד חזקה- הוא לומד ׳איך ההורים שלו עובדים׳: מה גורם להם לחייך, איזה משפט הוא צריך להגיד כדי לגרום להם סיפוק, מה הוא צריך לעשות כדי שיענה על הציפיות שלהם. הילד מייצר ׳עצמי כוזב׳, אישיות מזויפת.

(צילום: Shutterstock)

את הכשרון הזה הוא מפעיל גם בכיתה- מחקה את המורים, שובר את כל הכללים, מקריב את עצמו כדי לקבל קצת אישור מזויף למי שהוא, למרות שבפנים יש ריקנות נוראית.

ואכן, אלו היו חייו של רובין וו׳יליאמס. הוא גדל בבית ענק וריק. אבא שלו כמעט לא הגיע הבייתה, אך כשהוא הגיע היה מפחיד ומנוכר. אמא שלו לא הייתה איתו והשאירה אותו לבד עם מטפלות. הוא תיאר את ילדותו כבדידות, כשהחבר היחיד שלו היה הדמיון. גם בבית הספר היו מרביצים לו. עד שהוא התחיל להצחיק- את אמא שלו- כדי שהיא תתייחס אליו, את בני כיתתו- כדי שלא ירביצו לו...ואותנו, כדי שנאהב אותו כדמות קולנועית.

כואב לי לכתוב את הדברים ואולי גם לכם כואב לקרוא, כשמרגישים את הצביטה הנוראית של רגשות אשמה על גידול ילדנו. האם ראינו אותם באמת? האם תמרנו אותם להשביע את רצוננו?

במקום להכות על חטא, צריך לאזור מתניים ולהמשיך ללמוד על מודעות נפשית, לטפל בעצמנו ובצדדים הקשים שלנו- כדי שנצליח לפתוח את הלב לקבל את הילדים ככה, מצחיקים או לא, בדרך שלנו או אחרת, כמו שהם.