השורות הבאות יישמעו רומנטיות מאוד. אולי אפילו קסומות, מיסטיות, רוחניות. כאילו מלאך ליווה כל דקה:
עסקנו בדבר הכי שגרתי שאפשר- קניות. חוויה של שעה שמסתיימת בהערמת שקיות בכל פינה אפשרית ברכב. יצאנו לדרך, כשיש לנו משימה עד הבית: לסגור עם הלקוחה שרוצה 2 הצגות בצפון, לכתוב ביומן את שני התאריכים שבהם יש אודישן לסדרת טלויזיה וגם להתחיל לכתוב את הטקסט להצגת פורים באיזה יישוב מבודד ליד ים המלח.
אני רוצה להתחיל בעבודה, אך השותף הנאמן שלי, אושרי, התברך והתקלל במוח קודח שמייצר רעיונות במהירות יותר גבוהה מהזמן שלוקח לו לשכוח טקסטים על הבמה. אז בפעם ה-1000, אושרי אמר לי: יש לי רעיון.
אחרי שהוא התחיל להסביר לי שזה רעיון לסטארט-אפ, בלמתי אותו מיד. אני עובד עשר שנים איתו ואם לא הייתי יודע להגביל את העומס שהוא יוצר לי על המוח, לא הייתי שורד כל-כך הרבה זמן.
"תקשיב רק דקה ונעבור הלאה לטקסטים של פורים בים-המלח", הוא התעקש. נכנעתי, כרגיל. זה לקח לו רק חצי דקה, אבל 30 השניות האלה הספיקו כדי להשתיק אותי. שמעתי את הרעיון. דממה השתררה באוטו. הפעם, אני שברתי אותה: "אני בפנים".
וככה, בכביש הראשי עם 15 עגבניות מתחת לרגליים ו-6 חפיסות שוקולד שחולקות איתי את המושב- נוסד הסטארט-אפ שהתחיל משני שחקנים אך בעל פוטנציאל לכבוש את העולם.
תוך חצי דקה נוספת- אושרי מתקשר לעמי המתכנת, שהוא גם להטוטן והוא משמיע לו את הרעיון בשלושים השניות הגורליות. עמי קטע את אושרי בשתי מילים משלו: "זה גאוני" ואחרי זה הוסיף עוד שתיים שהפכו אותנו לצוות משולש- "אני בפנים".
האנרגיות ברכב התלהטו וכבר פחדתי שמגש הביצים, שישב על מושב הנוסעים, יתפקע פתאום ויכין חביתות מטוגנות מאחוריי. הרגשתי זרם בכל הגוף, ערבוב של התלהבות, שמחה ותשוקה.
בבית, פיזרתי את הקניות בארונות ובמקרר והלכתי לישון, בטוח שמחר אני אתעורר כמו חדש, מוכן לעלות על הבמות, כרגיל. כל הדיבורים והפנטזיות על סטארט-אפ ייעלמו בתוך ענני החלומות ואני אקום לעוד בוקר רגיל.
טעיתי.
זהו הסיפור של תחילת הסטראט-אפ. אנחנו ממהרים ליחס סיפורים כאלה לכוח השראתי או רגע דרמטי בחיים. אני בטוח שיש בזה אמת והרעיון נשלח משמיים, אבל צריך לשבור פה מיתוס: כשאנחנו רואים מישהו שעושה משהו קיצוני, אנחנו בטוחים ש"הוא השתגע" או שפגע בו ברק. עולם הנפש מערער על הנפלאות הבלתי-נראים האלה. אז מה באמת קורה שם? אכן, משהו בלתי-נראה...הרגשות. עולם שלם ומורכב מתרחש בתוכנו. אף אחד לא רואה אותו, אבל הוא שם- מתגבש, מתפרק, נבנה, מתמוסס.
אם אושרי היה חושב על הרעיון לפני חמש שנים, סביר להניח שהייתי צוחק עליו והרעיון היה נעלם כמו שבא. אבל משהו בתוכנו נבנה במשך עשר שנים בתאטרון- בטחון עצמי, אמון, תעוזה, התרחבות האופקים, בגרות. לכן, הרגע אמנם היה מיוחד, אבל הוא לא היה מוזר כמו שהוא נשמע. זה היה שיאו של תהליך ארוך.
תכלס, זה כמו צנצנת של מלפפונים חמוצים. רבע שעה אתה נאבק עם המכסה ופתאום איזה צוציק לוקח ממך את הצנצנת ופותח אותה בקלות. הוא רק סיים את התהליך שאתה התחלת. אז על מה הסטראט-אפ? אשחרר רק רמז קטן: זה לא על מלפפונים חמוצים.