שחנ"ש במוצ"ש: הגברים בוכים בלילה

באמת שאין לי שמץ של מושג מאיפה המשורר אלון אבידר הבין ש"הגברים בוכים בלילה". אולי הוא ראה שהעיניים שלהם יבשות כל היום, גם במשך טרגדיות ואסונות, אז הוא הסיקשחייב להיות זמן שהם מזילים דמעה. לצערי, אני חושב שהגברים עסוקים יותר בלנחור כמו קרבורטור מקולקל. ועם הנחירות, עוד יותר קשה להסתדר עם המשך השיר- "לא נשמע קולם"...

חבר שלי הלך לנחם את אחת המשפחות של הנרצחים שנחטפו בגוש עציון. הוא הכיר אישית את הנער שנרצח. אני בטוח שהרבה אנשים חזרו משם עם שאלות מאוד קיומיות על העולם, אבל אצלו נוספה עוד שאלה מאוד אישית- למה אני לא מצליח לבכות? כבר שנים שהעין יבש,אפילו בתוך הכאב הנורא הזה.

אני חושב שהתשובה טמונה אי-שם בפסיכולוגיה התרבותית שלנו. נצא למסע של 60 שניות אל יובש הבכי התרבותי של "המין החזק". זה מתחיל בתרבות העולמית, שמעצימה כל הזמן את העובדה שגברים הם חזקים, חסונים, ולא מושפעים מגורם ׳עלוב׳ כמו רגשות.

זה ממשיך עם התרבות האמריקאית שהטביעה את המושג ׳קול׳ בלקסיקון המילולי והנפשי שלנו. coolהוא מישהו קפוא וקר, אי אפשר לחמם ולעצבן אותו כי הוא אדיש להכל.האדישות הזו היא מהוללת וכל ה'בנות הצרחניות והרגשניות' נופלות לרגליו.

בציבור הישראלי, זה רק הולך ומתעצם:

אנחנו דור ניצולי שואה ופוגרומים. הזוועות שההורים/סבים שלנו ראו, חייבו אותם לפתח אדישות. הם היו חייבים לצפות בגהנום נשפך אל תוך כדור הארץ, לבהות, לשתוק ולשרוד. מי שנשבר-פשוט לא שרד. אז עכשיו כולנו קשים כמו אבן, שלפעמים כבר שכחה שבתוכה פועם לב בשר. וזה עובר מדור לדור. סיפור ששמעתי על קיבוץ, בו הילדים שכבו כל לילה לישון באולם גדול בטורים מסודרים. על כולם הופקד איזה ילד בן 14 עם מגאפון. כשילד קטן היה בוכה לאמא, הנער הצעיר זעק במכשיר- ׳ילד בשורה השניה, תפסיק מיד לבכות ולך לישון!׳.דיברנו על שירים בתחילת הטור? זוכרים את השיר של מרים ילן-שטקליס? "ילדי הוא גיבור ונבון. ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון..."

תוסיפו את המצ׳ואיזם הישראלי שהוא כמו אנטי-וירוס לרגשנות האנושית הטבעית. כבר מהתיכון אנחנו מתחילים להתנער מהרגשות והופכים ל'גברים'. אחת מהתופעות המכוערות בעיני, היא שהחבר׳ה קוראים אחד לשני בשם המשפחה שלהם. אין כבר שם פרטי, אין אינטימיות, אין רגשות.

אם התיכון מצץ את הרגשות מאיתנו, מה נגיד על הצבא? אפילו שם המשפחה כבר לא טוב מספיק, והאדם נהיה מספר. לוחם גיבור שרץ אל המערכה בלי פחד.

כמובן, שלפעמים צריך קצת להקהות את הרגשות, ודאי בצבא, שבו צריך לשים את הרגשות בצד ולהסתער. אבל כשכל מהלך החיים מכוון לזה, אנחנו בבעיה.

(צילום: שרית גלטשטיין)

כשסבתא שלי נפטרה, ההורים שלי עזבו את הסלון, שבו ישבו שבעה ונכנסו למטבח. אימי חיבקה את אבי ופתאום ראיתי דמעות בעיניים שלו. המראה זעזע אותי ואמרתי לה- ׳בחיים לא ראיתי את אבא בוכה!׳. היא ענתה לי- ׳האמת שגם אני לא. כנראה שאף פעם לא הייתה לו סיבה לבכות׳.

ואני קיויתי לעצמי שאני אבכה יותר, לא מתוך עצב או מקרים רעים, חלילה. פשוט, כי טוב לבכות, לנקות את הנפש, להתחבר לרגש.

במהלך לימודי הפסיכודרמה שלי, המורה ביקש מתנדב לפסיכודרמה הראשונה. קפצתי בקלילות אל הדגל, כשאני בטוח שכל מה שאני אצטרך זה לספר ולשתף, שבזה אני מצוין. במהלך הפסיכודרמה, פתאום הגעתי לאיזה סיפור שקרה לי בגיל 6, כשאני מופתע שזכרון כזה זניח עלה. לפתע, כשאני מספר בשגרתיות את מהלך הדברים, ארובות העיניים נפתחו ואני התחלתי לבכות בלי שליטה. לא הצלחתי להוציא כבר מילה, רק הבכי שטף אותי, מפתיע ולא צפוי.

איך בוכים? צריך לעשות טיפול שורש, מערכתי. עד כמה אנחנו מחוברים לעצמנו, לרגשות שלנו, לזכרונות שלנו. ואם נתחבר יותר- הרווח יהיה הרבה יותר גדול מלבכות בהלוויה. הרווח הוא חוויית חיים חדשה, בה הרגשות תופסים חלק משמעותי מחיינו. והפעם זה יהיה לא רק בלילה.