יש לי בעיה, אני לא מאמין במשהו אם הוא לא מוכיח את עצמו בגדול. בקטן? לא עלי. אצל ילדים קטנים ישנה בעיה חמורה. אמהות נוטות לספר שהילד שלהן מדבר עוד טרם הפך לפעוט ממלמל. אל תספרי לי שהילד שלך יודע לדבר כשהוא מעיף גיבובי ג'יבריש, הייתי אומר לאחותי שהחליטה שהפעוט שלה, חמוד שכמותו, גם מדבר.
"אבל אתה לא שומע שהוא אמר הרגע 'אבא בא'?!“, היא היתה גוערת באוזני בכל פעם שפערתי אוזן לשמוע משהו מילולי וגיליתי שהפה ריק, יש בו אין. לכשעצמי, אמון על הסדר הטוב הייתי מבקש ממנה בקוצר רוח 'לא לבלבל את המוח'. אני מוכן לקבל את זה שקובי שלך מנסה בכל כוחו לדבר, בסדר. הייתי מתרכך כשהיא היתה משירה בי מבט אימהי נעלב שהזכיר לי את אימנו ברגעים לא נוסטלגיים בעליל.
לאחר מכן כשהיא היתה מחייכת בנימת ניצחון לא הייתי מסוגל להתאפק והייתי מוסיף; אבל חשוב מאוד 'לא לבלבל את המuח, כן?'. או אז היא היתה מתבלבלת (במוח?) בדרך כלל וחוזרת למבט האימהי העלוב. טוב-טוב, לא התכוונתי... הייתי משקר בחוסר אונים רק כדי שתפסיק להעלב לי, למרות שבאותו הרגע היא כבר היתה במטבח; מספרת לאמא עד כמה הבן שלה (מה אני לא אח שלך?) מעליב אותה, ועד כמה לא אכפת לה בכלל מהבנאדם הנ"ל.
מתעלמת במתכוון מכך שאדם שהכי אכפת לו ממה שאומרים לו מרגיש צורך נפשי להגיד לפחות פעם אחת למישהו אחר ש'ממש אבל ממש ממש לא אכפת לו'.
* * *
עם הזמן למדתי לשתוק כדי לחסוך את תהליך הפיוס. כולם היו מתלהבים מכך שקובי כבר יודע לענות כן ולא לעניין (עלק...), וליבי היה צוחק עליהם. "בטח יודע... תמשיכו לשאול אותו אם הוא רוצה במבה..." הייתי לוחש לעצמי ומתקיל את קובי כמראיין קשוח. "האם אתה חושב שאתה חמוד?" הייתי פונה אליו, וקובי היה אומר 'כן'.
'אתה רואה שהוא יודע לדבר!' היתה מחייכת אחותי הגדולה, ואני הייתי מחייך ושואל שנית את הזאטוט שאלה בנוסח מערכת ההפעלה ווינדוס; "האם אתה בטוח שאתה חמוד?", קובי היה מהסס קמעא, בהיסוסים הוא תמיד היה חזק, אחרי זה היה פותח את פיו ומשיב בביטחון עצמי משל היה אהוד ברק; 'לא!'.
"מה הבעיה כאן?!", היתה מסבירה הגדולה, "הוא אמר שהוא חמוד רק שהוא לא בטוח בזה, למה אתה צוחק?!".
* * *
לאחרונה החלטתי שהגיע הזמן להוציא את החומרים המוסיקלים שלי, הלחנים והשירים לאור עולם. אני מחפש טוקבקיסט שמכנה את עצמו 'תתקשר אלי ונדבר' שישקיע בי את כספו הרב. בינתיים, אני מתאמן עם הגיטרה, מוציא מידיי פעם עוד שיר, ושיש מישהו בסביבה אני מוודא שאני שר יפה.
כשעליתי לעשות שבת אצל אחותי הגדולה בירושלים, לקחתי את הגיטרה איתי. נשמיע קצת למשפחה מה הולך להיות להיט היסטרי בחשיפה בלעדית בסלון ביתם, וחסר להם שהם לא יתמכו בי, בשביל מה יש משפחה?! חשבתי. במוצאי שבת, אחרי שסיימתי את חובת המצפון והדחתי אל כל כלי הבית והאמבטיה כמו אורח מנומס, שלפתי את הגיטרה וכדי לרצות את אימו של הקובי החכמתי אותו קמעא; "גיטרה. תגיד גי-ט-ר-ה!", למרבה ההפתעה הוא אמר.
"פשששש", פישפשתי בהתפעלות, "הוא קולט מהר". "אמרתי לך שהוא מוכשר!" - זרקה לי הגדולה מהחדר השני ובעלה חייך לעצמו חיוך מוזר. ידעתי שהוא איתי, סוף סוף מדובר בגבר. ניגנתי לקובי את 'אגדלך', קטע עם טקסט ידוע בעיבוד ולחן מקוריים. התרכזתי בשיר וקובי היה מרותק אלי. שסיימתי אמר לי קובי: "תעשה עוד פעם!". "מה מה?!" מילמלתי אחוז הלם "הילד מדבר לעניין!", קראתי בהתפעמות אמיתית ובין רגע שיניתי את כל התיאוריה שלי על תינוקות מדברים.
'טוב, גם בזה טעיתי...' אמרתי לגיסי המחייך, והוא בשלו, מחייך בצורה מוזרה. "תעשה עוד פעם!" חזר קובי. "קוראים לקטע הזה 'אגדלך', שיר יפה, הא?"‘ אמרתי בסיפוק. "שיר מטומטם!", אמר קובי חד משמעית מול פני המופתעות.
זהו, ידעתי שלעולם תינוקות לא ידברו עם קשר.
לתגובות: gilinada@gmail.com