שו"ת ערב שבת, סמינריון 'רמות שפירא'. מיכל מרימה את היד ושואלת אותנו:
"מדוע יש רוע בעולם? ולמה אלוקים עושה שיהיה סבל?"
אנחנו מחליפים מבטים. מסתכלים אחד על השני: האם שוב פעם נלך על משל הילד הקטן שאבא שלו מחזיק אותו חזק ומביא לרופא לדקור אותו עם מחט ענקית בכדי להציל את חייו או שאולי נלך על אסטרטגיית ההתקפה ונשאל אותה למה היא בכלל חושבת שאנחנו אמורים להבין את דרכי הקב"ה שהרי "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי:"
את חברה שלך את לא מבינה. את עצמך את לא מבינה. אז את הקב"ה את רוצה להבין?
ואז מגיע הבשורה על הירצחה של הלל יפה אריאל בת ה13.5 במיטתה ובהמשך אתה שומע על מיכאל מרק, שנהרג ביום שישי, כמה שעות לפני שבת קודש ומרגיש שבא לך להקיא. ונזכר במיכל, שבסך הכול שאלה את מה שעכשיו הבטן שלך זועקת:
"יודע מה, ריבונו של עולם, רחום וחנון. מדוע באמת יש בעולם שלנו כל כך הרבה סבל"?
והנה אתה מציף שוב את התשובה שמכרת למיכל בסמינריון ולא יודע אם לצחוק או לבכות.
כי תכל'ס, מה זה מעניין אותך עכשיו מהם הסיבות הנסתרות של הקב"ה? הכאב כל כך גדול. ומוחשי. ושורף. ואתה שומע שהלל, הנערה שהספיקה לצבור כל כך הרבה אוהבים, רצתה להפעיל בהתנדבות קייטנה לילדים בגילאי שש ושבע, והספיקה לתלות כבר את המודעה עד שהגיעו התוכניות הנסתרות האלו וגדעו אותם. ואדום לך בעיניים. וחונק לך בגרון. ואתה כועס. ומתוסכל. ומרגיש אבוד. כל כך אבוד.
וביום ראשון בבוקר אתה רואה את התמונות מההלוויה של מיכאל מרק מרוחות על העיתונים ובא לך לעזוב את המקצוע ולהצטרף ליערות הידיים המושטות ולשאול שאלות קשות בעצמך, כי חלאס כבר, יש גבול כמה הנוער הנפלא הזה שיצא לי להכיר אותו ממקור ראשון, מסוגל לעכל ולסבול:
מה אתם עכשיו באים להאכיל אותנו בפסוקים כשהדם עוד רותח ואנחנו עוד לא יודעים בכלל מאיפה להסתכל על הכאב המדמם שלנו שמתרסק ונספג לנו בכל נקבובית בגוף?
ומפה לשם, אתה חושב מה באמת הרגישו יהודים בזמנים אפלים ונוראיים יותר, כשפסעו בתוך המנהרה השחורה שלהם ולא ראו את האור? לכמה אמונה הם נדרשו? מה חשבה סבתי ע"ה שראתה איך כל משפחתה מושמדת בשואה? ומה חשב יוסל'ה רקובר, החסיד המפורסם שזימן את אלוהיו לדין תורה?
האמונה של יוסל'ה, שלא נצרפה בעולם הסמינריונים דרך כל מיני תשובות לוגיות ומשלים, פשוט התפרצה וגעשה מהבטן שלו, באופן הטבעי והמזוקק ביותר. פראית. שוצפת. מייללת. שואגת:
"אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים, כותב את השורות הללו, שעה שגטו ורשה עומד בלהבות, והבית שבו אני נמצא עכשיו הוא מן האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגטו, קבר למגיניו ולדרים בו...אני מאמין כי להיות יהודי פירושו להיות לוחם, לשחות תמיד נגד הזרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם, השונאים אותנו, אומרים כי רעים אנו. לא כן: אנו עדינים וטובים מכם, הייתי רוצה לראות איך הייתם אתם נראים לו הייתם במקומנו.
אני מאושר להשתייך לאומלל מכול אומות העולם, לעם שתורתו מייצגת את הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם.
אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל, אף על פי שעשה הכל כדי שלא אאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו. אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אנשק את השבט בו הוא מייסרני.
ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה, יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך ייסורינו האין סופית, יש לנו, המעונים, הנרמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים, לנו המבוישים והמושפלים, הנכחדים במיליוננו, יש לנו זכות לדעת היכן מסתמנים הגבולות של סבלנותך.
ועוד עלי להגיד לך: אל נא תמתח את החבל יותר מדיי. כי הוא יכול, חלילה, להינתק. הניסיון בו נסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר, שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם ובחרונם הפכו לך עורף."
אבל רגע, חשבתי, האם המצב שלנו זהה למצב של יוסל'ה? שהרי למרות כל הפיגועים ותחושת חוסר הביטחון: לך תשתה קפה מבלי לחשוד באנשים שמסביבך שלא לדבר על כך שאי אפשר כבר לישון במיטה מבלי לבדוק שהדלת סגורה, אנו יודעים שהטרור נמצא כעת בכל מקום: ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם עדיין מלקקת את פצעיה. טורקיה מתאוששת מהמתקפה הקטלנית על שדה התעופה. אירופה בפחד. וישראל? היא עדיין ממשיכה להיות מגדלור לגויים: רק בתערוכת הנשק האחרונה בפריז, הייתה ישראל שנייה רק למארחת צרפת, במספר הדוכנים שהציבה ושמשכו צבאות מכל העולם שלומדים כעת מאתנו איך נלחמים בטרור. אז בסופו של דבר טוב כאן? וואלה, לא יודע. עכשיו אני מבולבל. וזה לגמרי בסדר להיות מבולבל. כי להאמין פירושו גם לחיות עם סימן שאלה גדול וענק שמרחף לו מעל לשכל ולדוגמאות היפות. ממש כמו הילד ההוא שיושב בידיים של אבא שלו ולא מבין מה נסגר עם האבא המשוגע הזה שמחזיק אותו בכוח ומציל את חייו אבל הריח הוא עדיין הריח המוכר של אבא.
וכך מסיים יוסל'ה את המכתב שלו:
"אני מת בשלווה, אך לא בסיפוק. מוכה, אך לא מיואש. מאמין, אך לא מתחנן. מאוהב באלוקים, אך לא עונה אמן בעיוורון.
הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו, קיימתי את מצוותיו גם כי ייסרני. אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו, גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס.
ואלה הם גם דבריי האחרונים אליך אלוקי החרון. לא יעזור לך מאומה. הכל עשית כדי שאעזוב אותך, כדי שאכפור בך, אולם מת אני כפי שחייתי, מאמין אמונה חזקה כסלע.
ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט, אשר ישוב ויאיר את פניו לעולם, ויזעזע את אשיותיו בקולו האדיר.
שמע ישראל, ה' אלוהנו, ה' אחד.
בידך אפקיד רוחי."
לעילוי נשמת הלל אריאל ומיכאל מרק הי"ד. ארץ אל תכסי דמם.