הדודה הטובה של הבן שלי קנתה לו אתמול ספר בשם 'אמא תמיד ממהרת'. מכיוון שלילדים שלי יש בעיקר אבא שתמיד ממהר, לא הספקתי לעיין בו לעומק. אבל הכותרת סיקרנה אותי. כי בעולם שלנו, שבו כל הורה צריך להיות גם הורה, גם קרייריסט, גם מחובר 247 לווטסאפ המשפחתיחברתישבטישכונתי, אנחנו כולנו מאד ממהרים. ממהרים להגיב, לתת תשובה, לספק מידע, להביע עמדה, לקבוע עובדות.
* * *
אחד הדברים הבולטים יותר אצל יעקב אבינו זו המסוגלות לא לבצע צעדים פזיזים. לא 'למהר תמיד'. בפרשה שלנו ניתן למנות שני מקרים בולטים. האחד, כאשר הוא עומד לפני עשו. הוא לא ממהר לקבוע אם עשו בעדו או נגדו, מה דרך ההתמודדות הרצויה וכיצד לתקוף. יעקב נושם נשימה עמוקה ומתכונן לכל תרחיש אפשרי.
בדומה לכך, יעקב נוהג כאשר הוא צריך לדון את ילדיו שהורגים את כל אנשי העיר שכם. מפשט הפסוקים נראה שיעקב כועס- "עכרתם אותי..." אך כשהילדים עונים לו- "הכזונה יעשה את אחותנו", יעקב לא עונה. כאן נגמר הדו-שיח. לא בגלל שליעקב אין תשובה, אלא בגלל שהוא מחכה לראות מה היה המניע למעשים.
דוגמא נוספת נמצאת בתחילת הפרשה הבאה- כאשר יוסף חולם חלומות. בעוד האחים ממהרים לשנוא את יוסף על החלומות, על יעקב נאמר: "ואביו שמר את הדבר".
יעקב שומר, מחכה, מצפה. הוא מחכה לראות לאן הדברים יתגלגלו.
* * *
קצת חסר לנו אורך נשימה לעיתים. קצת סבלנות, קצת נחת. לא במקרה הגמרא אומרת שכאשר נעלה לשמיים לא ישאלו אותנו אם הבאנו ישועה. זה לא מעניין, מה שמעניין זה אם ציפינו לישועה. האם אנו מסוגלים לצפות, לייצר תהליכים ארוכי טווח שמטרתם 'ישועה'? האם אנחנו מסוגלים לא למהר תמיד?
לפרטים והערות: yoel.fra@gmail.com