נסחפנו לתוך סצנה שבה אנחנו שני קאובויים מצ׳ואיסטים במערב הפרוע, מתכוננים לדו-קרב שבו כל אחד יחסל את השני. בהמשך הסצנה, צלצלו הפלאפונים שלנו. על הקו חיכתה האישה שדורשת מאיתנו להיכנס למכולת ולקנות גבינה צהובה ואנחנו מהנהנים כמו כלבלבים. הסצנה נגמרה בצחוק. לא רע בשביל שיקוף ספונטני בתוך החצר האחורית של בניין האולפנה.
כך נראה חימום של שחקנים לפני הופעת פלייבק (הופעה שבה השחקנים בונים שיקופים תאטרליים על הסיפורים של הקהל). אנחנו מחוץ למבנה, מתכוננים. בפנים יושבות 60 בנות אולפנה עם הוריהן, באירוע המציין את סיום שנות התיכון. בחימום, השותף שלי מספר סיפור קטן מהחיים-ואז מיד אנחנו נכנסים לדמויות ומשקפים את הסיפור.
10 דקות לפני ההופעה זה קרה. בהתחלה, ווטסאפ היסטרי...ואחריו האימות בחדשות-שלושת הנערים נמצאו. מתים.
5 דקות להופעה. המורה מובהלת החוצה. אחר כך היועצת. בסוף גם הרב. כולנו מגייסים צוות חשיבה זריז כדי להבין מה עושים עם ההופעה הזו...?!
הרב אומר שהוא אפילו לא דיבר על זה. אנשים מתלחשים, חלקם מתעדכנים בחצאי מידע בפלאפון...אבל אף אחד לא אומר את זה בקול רם.
אז חשבנו שדבר ראשון-חייבים לעלות ולהגיד את זה! זה נע באוויר, זה חונק את הגרון- אבל האנשים רוצים לשמוע את זה מוצהר וגלוי. הרב יעלה ויגיד-הנערים נמצאו מתים!
ומה עכשיו? אין סיכוי שאנחנו נכרכר על הבמה, והקהל יהיה עסוק במחשבות אחרות לגמרי. אנחנו חייבים לחבר את הקהל אלינו.
אבל אז לחש לי קול המטפל שבתוך השחקן: אל תשתפן ואל תיקח את הדרך הקלה. האנשים האלה יושבים מוכי הלם וכאב (בדיוק כמוך) והבנות האלה יזכרו לנצח את ׳חגיגות סוף השמינית׳ כ׳אבלות סוף חיי הנערים׳. איך אפשר למנף את האירוע הזה מבחינה רגשית?
אז עלינו על הבמה (אחרי שהרב אמר בפה מלא שהנערים נמצאו מתים). סיפרתי קצת על נאפו ועל הרצח שלו לפני כשנה. סיפרתי על האבסורד שאני עומד בו- איך שחקן חייב לאסוף את עצמו ולעלות על הבמה גם כשאני מרגיש הלם וכאב. וגם ביקשתי שנקיים את ההופעה, אבל השיקופים יהיו על מה שעובר על כולם ברגע זה.
אז אספתי מילים מהקהל, שזרק לי תחושות- ׳אכזבה׳, ׳עצב׳, ׳נקמה׳, ׳אובדן׳, ׳ייאוש׳, ׳אמונה׳.
ואז ביקשתי מכל אחד לפנות ליושב מימינו ולספר לו מה עובר לו בראש ברגעים אלה. ואז עלינו על הבמה עם שיקוף- אושרי לבש חליפה ונאם-ואני התעטפתי בבד שחור והייתי המחשבות שלו. הוא אמר ׳ברוכים הבאים לערב המרגש הזה׳. אני הוספתי-׳אני לא מאמין ששוב מפיצים שמועות על הנערים בווטסאפ׳. הוא המשיך ׳כולנו חיכינו רבות לערב הזה׳ ואני בשלי-׳זה כתוב גם בחדשות! הם נרצחו!׳. אושרי ממשיך-׳כמה טוב לשבת פה ולסכם תקופה כל כך משמעותית׳. והמחשבה-׳לאן הלכו כל התפילות, לאן?! ומה אני עושה פה בכלל, בא לי לברוח'.
 |
|
(איור: שרית גלטשטיין)
|
אחרי זה עשינו עוד שיקוף של דמויות שונות, שהביאו לידי ביטוי את ההתגייסות העצומה של העם למען הנערים.
דמות 1- היום השיעור יהיה מוקדש למציאת הנערים! נלמד בשביל החטופים!׳
דמות 2- היום, במלווה מלכה, כל השירים יהיו למען השבת הנערים. נשיר בשביל החטופים!׳
דמות 3- ׳היום, בריקודי ראש חודש, נשמח כולנו ונרקוד בשביל החטופים!׳
דמות 4-קורא משהו מהמסך של הפלאפון ופוער עיניים ופה. ואז אמרתי לקהל-׳היום, אנחנו נפרוץ בבכי. נבכה בשביל ההרוגים׳.
וישבנו שנינו, הורדנו את הראש ובכינו. בתוך הדממה ועל הבמה יצרנו פסל חי ומרעיד של מה שכולם הרגישו בפנים.
אחרי הרבע שעה הראשונה, הקהל התחיל להשתחרר, הזיכרונות צפו ועלו, וההופעה המשיכה-עם נוסטלגיה, שעשוע וחלומות לעתיד.
בסוף ההופעה המוצלחת, אספתי שוב מילים מהקהל. ׳שחרור׳, ׳תקווה׳, ׳הפתעה׳. זה עבד וזה עיבד. גם להם וגם לנו.
שוב, כוחה של האמנות. אבל יותר בסיסי מזה-פשוט לדבר על זה. לתת שם והגדרה למה שקורה אצלי בערפילי הרגשות. דאגה בלב איש ישיחנה. ואם יתמזל מזלו, השיח גם יהפוך לשיקוף תאטרלי מרפא.