כשיהודית ואשר שפרינגר הולכים ברחוב, הם זוכים ללא מעט מבטים מסוקרנים. יהודית היא בחורה אתיופית שעלתה לארץ במבצע משה כשהייתה רק בת שנתיים; לעומתה, אשר הוא דווקא בחור אשכנזי יליד הארץ. שילוב הצבעים והתרבויות הזה, אם נודה על האמת, הוא שילוב די נדיר שלא רואים בכל יום.
כשיהודית למדה חינוך ב“מכללת אורות“, כמו כל בחורה דתייה בגילה, הגיע גם שלב הדייטים. כשחברה הציע לה לצאת עם אשר היא החליטה לנסות, ניסיון שנגמר מהר מאוד תחת חופה, כוס, רב וכמובן גם קייס. כבר מיומו הראשון הרגיש אשר כבן בית בעדה האתיופית. הוא למד את השפה ואת המנהגים ואימץ אותם לחיקו. "אחד הדברים שחשובים בעיני באדם הרוצה להכיר חברה אחרת, זה להכיר את התרבות שלה ואשר עשה הרבה מעבר לזה, הוא אדם מדהים", אומרת יהודית בהתרגשות שהיא אינה יכולה להסתיר, "הוא יודע את ההיסטוריה של העדה ברמה שגם אתיופים לא יודעים כמוהו. מכיר את כל המנהגים ואפילו מתכופף כשהוא לוחץ יד. בערב הראשון של אשר עם הורי, אבא שלי היה בהלם ממנו". לא רק אשר היה צריך לצלוח את מבחן העדה - "היה לי חשש מהסבא והסבתא שלו הפולנים", היא מודה, "כשהגעתי אליהם הסבתא ממש חיבקה אותי בחום והיום מבחינתי הם גם הסבא והסבתא שלי, אני זאת שמזכירה לאשר לנסוע לבקר אותם".
בנוגע לזוגיות הפורחת של אשר ויהודית אי אפשר להתווכח, הם ניסו וגילו עולם מאושר. אלא שזוגות כמוהם נמצאים במיעוט מדאיג. דו"ח שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2009 מגלה שכ-90% מבני העדה האתיופית שמתחתנים מדי שנה נישאים לבני העדה - 93% מהגברים ממוצא אתיופי ו-85% מהנשים - כלומר רק 10% מהאתיופים נישאים לבני עדות אחרות. סקר שפורסם שנה קודם לכן על ידי המרכז ללימודים אקדמיים מגלה שרוב הישראלים אינם מוכנים בכלל לנישואים עם בני העדה האתיופית. 57% ממשתתפי הסקר השיבו כי האפשרות שבתם תינשא לבן העדה האתיופית "לא מקובלת בשום אופן", ו-39% השיבו כך בנוגע לחתונת בנם. מסתבר שישנה קהילה אחת גדולה בישראל המונה מעל ל-150 אלף יהודים שאנחנו פשוט לא מעוניינים להינשא להם.
להפוך דחייה לבדיחה
"אני מכירה מספר די גבוה של זוגות מעורבים ואני מברכת על זה", אומרת יהודית. לדבריה, הנתונים הכאובים נובעים בעיקר מסטיגמות. ”מניחים שאחנו עדה נכשלת, יש זוגות שיוצאים זמן מה והאמא אומרת שזה רק זמני והם לא מתכוונים להתחתן. אני חושבת שזה נובע יותר ממה יגידו ופחות מהמקום הגזעני. גזענות זו מילה לא פשוטה אבל גם היא קיימת, אנחנו סטיגמתיים וסטריאוטיפיים. לפעמים אני שומעת דברים ואני בהלם. אומרים לי 'בחור אשכנזי!? ואוו!' וזה מעליב. הם בעצם אומרים לי איך הגעת לדרגה כזאת, או איך הוא הסכים לקח אותך".
חוויית הזוגיות הצבעונית ויחס החברה אליה מקבלת ביטוי הומוריסטי במיוחד בחוברת שהוציא אשר לאחרונה, בשם "נישואים בין עדות". בחוברת הוא מבטא את נקודת מבטו בזוגיות המאתגרת, באמצעות חריזה שנונה שהופכת כל דחייה לבדיחה.
בניגוד לרוב אנשי העדה האתיופית, יהודית גדלה בירושלים בקהילה של "פרנג'ים", כפי שמכנים בעדה את בהירי העור. הנתון הזה, לטענתה, עזר לה להשתלב בקלות רבה יותר ביחס לאתיופים ואתיופיות שגדלו בחברות סגורות יותר. עם זאת, גם בילדותה היא חוותה לא מעט קשיים. "כשהייתי בכיתה ב' אחת המורות הרביצה לי כי ידעה שההורים שלי לא יתערבו ולא יגיעו לבית הספר", היא מספרת, "ספגתי כמה שנים אבל הייתי מאוד אמיצה, כתבתי לה מכתב והנחתי לה מחוץ לדלת הבית. ילדים מודעים למה שהחברה חושבת על העדה ומה המורים חושבים עליהם ומערכת החינוך לא רואה את ילדי העדה כמשהו שיכול לתרום למערכת החינוך אלא כנטל. ילדים בבתי ספר לא זוכים ליחס הולם. אם המדינה ומשרד החינוך מתייחס אלינו כסוג ג' - כך גם המורים התייחסו. התפיסה צריכה להשתנות, צריך לבנות תכניות של מנהיגות וזה נעשה בכמה בתי ספר. כשאתה משקיע במועדוניות אתה תמצא אותם אחרי זה במועדון עם אלכוהול. לילדים האלה אין מודלים לחיקוי, תכניות של מנהיגות מביאות מודלים כאלה ומראים להם שיש לאן לשאוף".
תוך כדי דבריה מגלה יהודית נתון שרבים אינם מודעים לו. לדבריה, רבים מבחורי העדה הדתיים מתקשים להתאקלם בישיבות הציונות הדתית ובוחרים לעזוב לישיבות חרדיות. "הפסיפס האנושי המדהים שלנו יצר לדתיים הלאומיים חשיבה פתוחה, אתה יכול לבחור לעצמך השקפה וגם רב, אופי שכלל לא קיים בתרבות האתיופית", היא מסבירה, "אצל אתיופים אין הרבה כיוונים, יש אחד. יש מנהיג וכס אחד ואותו שואלים ואיתו מתייעצים. חברה שמגיעים לישיבות מתבלבלים מהאפשרויות וממגוון הר"מים בישיבה ועוזבים לישיבה חרדית. זה חבל כי בעיני מהותם של האתיופים זוהי מהותם של הדתיים לאומיים ולא של החרדיים. במוסדות החרדים לא ראים אתנו אלא כגרים, דבר שהופך אתיופים לא מעטים לאתאיסטים".
את יחסה של החברה הישראלית לעדה האתיופית גילתה יהודית לאחר חתונתה, כשבנה בכורה החל ללכת לגן הילדים. "הוא היה חוזר ולא רוצה ללכת שוב לגן, חשבתי שזה קושי הסתגלותי רגיל אך לאחר שזה נמשך חצי שנה הלכתי לגננת והיא העמידה אותי על מקומי, 'הילדים לא מקבלים אותו בגלל הצבע' - היא אמרה. הייתי בהלם, חזרתי שבורה הביתה ובמשך זמן רב לא יכולתי לתפקד", היא מתארת. יהודית הלכה להתייעץ עם הרבנית אהובה צוקרמן ממדרשת הרובע, שיחה שלא רק רוממה אותה אלא גם הובילה לכתיבת ספר הביכורים שלה. "הרבנית צוקרמן ’ניערה‘ אותי. היא נתנה לי לראות את כוחותיי וממקום שלא ראיתי".
מה עלה בשיחות עם הרבנית צוקרמן?
"תוך כדי השיחות פתאום הבנתי שיש לי מועקה שלא פתרתי עם העם שלי. יש לי שלושה ילדים כאשר אני אתיופית ובעלי לא ואין צורך להתעלם מזה, להיפך, צריך להכין את המשפחה והילדים ולחשוב איך בונים את הביטחון להתמודד מול חברה, או יותר נכון מול עצמנו. היום אני כבר מבינה שההורות שלי היא אחרת ואני ואשר לא זוג רגיל. את כל אלה הדחקתי והשיחה עם הרבנית צוקרמן אלצה אותי להתמודד עם החיים שלי".
ההתמודדות עם ההורות המיוחדת הובילה את יהודית לכתיבת ספר חדש בשם "הורים בכל מיני צבעים", ואתם יכולים כבר לנחש במה הוא עוסק. הספר הוא יצירת מופת לילדים, יצירה שנכתבה לא רק בדיו אלא גם בלא מעט דמעות. "היינו צריכים להוציא את הילד מהגן כי הנידוי החברתי הפך אותו למפוחד וחלש", מספרת יהודית בהתרגשות, "הלב שלי במשך שנה פשוט נשבר, הייתי קרועה וזה לא משהו שהעזתי לשתף, רק את אשר שעבר איתי הכל יחד. אכלתי את עצמי מבפנים ומתוך הרגשות האלה נולד הספר". משפחת שפרינגר העתיקה מגוריה לבית שמש והילד החל לפרוח הרבה מעבר למצופה והביא הרבה נחת להוריו.
אחרי ספר הילדים הרגישה יהודית שמשהו בה נפתח. במשך תקופה ארוכה עבדה על אלבום מיוחד במינו שיצא לא מזמן עם שירים שכתבה והלחינה, תחת השם "שחורה אני ונאווה". הטקסטים של יהודית, מלבד עוצמת החיים שבהם, נוגעים במקומות שלא תמיד אנחנו מעזים לגעת ובטח שלא להתבטא בקול. פוליטיקלי קורקט הוא מושג זר ליהודית, "שחורה" הוא אחד משיריה וספק אם חוץ ממנה יש מי שמעז לייחס לה שמות שכאלה.
קשה להתעלם מהעובדה שצבע עורך תופס מקום נכבד מהאלבום שלך ואת עוסקת בכך ללא פשרות.
"אני לא מפחדת, אני אמיצה. קיבלתי על זה ביקורת אבל יש לי מטרה ואם צריך להגיד אמת אז אגיד אותה בפרצוף. בשם 'שחורה אני ונאווה' אני בעצם רוצה להעצים את כהות העור. מה שהיום נחשב ליפה זה בלונדינית עם עיניים כחולות. אני רוצה לתת פן אחר של כהות עור יפות ומכשרות. יש שעושים מבחורה אתיופית בחורה לא שווה, לא רק שאני שווה אני גם איכותית וחכמה. בשם של הדיסק רציתי נוכחות וחשוב לי שבנות יראו את עצמן, לא אני שחורה ונאווה אלא כל אחת. כל אחת שהיא כהה שתראה עצמה נאווה, זה המסר. עד לפני המקרה של הבן שלי חיפשתי שיקבלו אותי וביקשתי להרגיש שייכת.
”היום אני בוחרת להיות שייכת ולאיזו חברה שמתאימה לי. אני במקום חזק ברוך ה'. אני באה ממקום של כוח פנימי ולא ממקום של כוח חיצוני וזה השינוי הכי חזק שלי. אם לפני כן הייתי צריכה שירצו אותי ויגידו 'איזו אתיופית יפה' ומתענגת על זה, היום אני לא זקוקה לזה בכלל. אומרים לבעלי שאשתו היא אתיופית יפה. הוא לא לקח אותי כי אני יפה, אין לי עוד דברים?! פעם הייתי חושבת שאומרים לי כמחאה והיום אני מבינה שזה בורות וחוסר הערכה כלפיי. אני לא אשקיע הסברים שבעלי לא לקח אותי בגלל חן כיוון מי שאומר את זה הוא מקובע ורק ניעור רציני יעזור. הופעתי בפני נשים ואחת מהן ניגשה אלי ואמרה 'אם תהיה לי כלה כמוך אני אהיה מוכנה'. היא לא מבינה שבמשפט הזהה היא פוגעת. אם הבן שלה יביא אתיופית ביישנית או לא לטעמה היא לא תהיה מוכנה!?".
את תפיסת עולמה מציגה יהודית במופע חדש איתו עולה בימים אלה במקומות רבים בארץ. עם הרבה שמחת חיים היא שרה, רוקדת, משחקת ומספרת את סיפורה של העדה המיוחדת שאולי לא התאמצנו מספיק כדי לקבל. עדה שאת תרבותה ומנהגיה המיוחדים הותרנו בשכונות הבלוקים והמועדונים בשולי הערים.
"אלוקים שבשמים,
שמע את תפילתי
אם לנשמה -אין צבע
אז היכן הוא מקומי?
מקומך -הוא כאן איתנו
מקומך הוא פה בפנים
ובורא עולם ייתן לנו כח לחיות כאחים".
(יהודית שפרינגר)
לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il