רווח מול הפסד
"זאת התורה אדם כי ימות באהל"
ר' אפרים זלמן מרגליות בעל עסקים רבים היה, אבל בשעה שעסק בתורה, הסתגר בחדר לימודו ולא נפנה לשום עניין שבעסקיו. פעם אחת בעת שלמד, באה אליו אשתו והודיעה לו שסוחרים "כבדים" באו לדבר אתו, והודיעו כי אם לא יתפנה מיד, הוא יפסיד את העסקה המוצעת והון רב הצפוי לו ממנה.
השיב ר' אפרים זלמן: "אדם כי ימות באהל" – בשעה שאדם יושב ועוסק בתורה, צריך הוא להיות כ-מת, ביחס לכל ענייני העולם.
אחר כך, כשנודע לו הסכום הגדול שהפסיד מכך שלא התפנה לסוחרים, אמר בשמחה, ברוך השם, שילמתי כמה אלפים כתרים בעד דף גמרא.
לא סופר את הזמן
"אדם כי ימות באהל"
אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל". ברכות (סב, ב).
כיצד מסתדרים דברים אלה עם הכתוב המפורש: "וחי בהם" – ולא שימות בהם?
השיב ה"חפץ חיים" במשל: אחד הסוחרים בעיירה היה כה טרוד בעסקיו, עד שאף פעם לא התפנה להתפלל בציבור. כך שנים רבות. כאשר הזדקן מאוד והרגיש כי יום הדין הולך וקרב, החליט לעשות מעשה והרבה ללכת לבית הכנסת, אם לתפילה במניין, אם להשתתף בשיעורי תורה.
אשתו, שעמדה על השינוי באורח חייו, שאלה אותו לפשר השינוי הזה, והוא השיב לה בשאלה: מה היית עושה, רעייתי, לו בא מלאך המוות וקורא לי להיפטר מעולמי. האם היית מעכבת אותו בגלל שיש קונים בחנות? וכי אם היית אומרת לו כי את עסוקה ולא יכולה להתפנות כעת, זה היה עוזר לך?. חשבי אפוא, שמת אנוכי, ואז מה אכפת לך אם לאחר כמה שעות של לימוד תורה אני קם לתחייה והולך לעסקי?
וזהו כוונת הנאמר: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". האדם צריך לחשוב שהוא מת, ואז שאלת הזמן לא תבטלו מלימוד תורה.
כוחו של מי גדול יותר
" והוצאת להם מים מן הסלע"
ברוב מאמץ ודברים הצליח ר' אייזיל חריף להשפיע על עשיר קמצן שיתן נדבה לטובת העניים.
לאחר מכן "התפאר" רבי אייזיל בדרך צחות ואמר: גדול כוחי מכוחו של משה רבינו, שהוציא מן הסלע מים, ואילו אני הוצאתי מן הסלע ממון.
אחד כנגד כולם
"ותמת שם מרים"
"למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת". רש"י.
בשנת תר"ח פשטה מגפת החולירע בנדבורנה., והרבה מתושבי העיר חלו ומתו. רבים עלו אל הרב הקדוש ר' יששכר דב, הנקרא בשם ר' בערצ'י (היה אביו של הצדיק המפורסם ר' מרדכי מנדבורנא) , לבקש ממנו שיעורר רחמי שמים עליהם.
ציווה הצדיק לרתום מרכבה ולנסוע לטייל קצת ביער שמחוץ לעיר. כאשר הגיעה המרכבה אל מחוץ לעיר, ציווה להעמידה באמצע הדרך, לרוחב השביל, ואמר לבעל העגלה ולסובבים: אם תבוא לכאן עגלה אחרת, ובתוכה איש זקן נכבד, זקנו מגודל ולבן כשלג, ויבקש מכם להזיז את העגלה כדי שיוכל לעבור, אל תשמעו לו. ואם יצעק עליכם – אל תפחדו, ואפילו אם יאיים עליכם – אל תזוזו ממקומכם ומורא לא יעלה על לבבכם.
האנשים קיימו מצוותיו ועמדו באמצע בדרך. לפתע הגיעה עגלה ובתוכה זקן נכבד ושערו לבן מגודל, שביקשם לסור הצידה, כדי שיוכל להמשיך למחוז חפצו. ואולם, זכרו האנשים את מצוות רבם, ולא זזו ממקומם. גם צעקותיו ואיומיו לא הותירו עליהם שום רושם. משראה זאת, יצא הזקן ממרכבתו ופנקס גדול בידו. ניגש הוא אל רבה של הקבוצה והראה לו מה כתוב בפנקס. הרב הסתכל בכתוב, וציווה לרתום את הסוסים ולחזור הביתה.
בהגיעם הביתה סיפר הרב, כי ראה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ולדאבון נפשו ראה כי מידת הדין מתוחה עדיין על אלפי נפשות בישראל, ועליהם להסתלק במגפת החולירע, ולא הייתה לו עצה אחרת אלא לבקש לעשות חליפין, שהוא – הרב – יסתלק בעד י"ב אלף נפש, ונעתרו מן השמים לבקשתו שהוא יפדה אותם.
ויצו הרב לביתו ויגווע ויאסף אל עמיו, והמגפה נעצרה.