"אצלי דפיקה בדלת באישון לילה היה דבר שעלול היה לעלות לי בחיי" מספר ר' יצחק, מהעולים האחרונים מברית המועצות בטרם התפרקה ונהייתה לחבר עמים. "אבל לא להיענות לדפיקה כזו גם כן לא יכולתי, כיון שאני שימשתי כמוהל לכל רחבי סיביר." השלטונות אסרו אז את המילה, ומי שהיה מל את בנו היה מוצא עצמו מפוטר מעבודתו תוך זמן קצר. "כמו בכל פעם, הרגשתי שמחובתי להיענות לכל נקישה בדלת, גם באישון לילה. הפעם, כשפתחתי את הדלת, החסרתי פעימה בלב. בפתח הופיע קצין של הצבא האדום, הורה לי לקחת איתי רק את מזוודת מכשירי המילה שהיתה תמיד מוכנה אצלי, תפס אותי בזרועי והובילני למכונית צבאית שחיכתה במורד הרחוב.
חלונות המכונית היו מואפלים, ולא יכול הייתי לדעת לאן נוסעת המכונית. לאחר נסיעה של כחצי שעה נעצרה המכונית. כבר היתה זו שעת בוקר מוקדמת ויכול הייתי להבחין שאני מוכנס אל תוך בית חד-קומתי. את פניי קידם אדם בלבוש אזרחי, שבהינף יד הורה לקצין שהובילני שהוא משוחרר. הקצין הצדיע, ויצא. בעל הבית (כפי שהבנתי מהסמכותיות שהקרין סביבו) החזיק בידי בעדינות והוביל אותי אל חדר לפנים מחדר. הוא לא הוציא מפיו הגה, אבל צורת אחיזתו בי אותתה לי שאני יכול להירגע, זה לא הדבר שמפניו חששתי.
תריסיו של החדר הפנימי היו מורדים, ולמרות שקרני השמש הראשונות כבר הפציעו, החדר כולו היה חשוך, ורק נורת חשמל יחידה האירה אותו. בחדר נכחו מלבדי רק בעל הבית שהובילני, אשה ותינוק ששכב בעריסתו. "כבר חודשים אני מחכה לרגע הזה", אמרה האשה בקול רועד. "בשל תפקידו של בעלי אנחנו נעים ונדים. סוף סוף מצאנו אותך. עשה לנו טובה וערוך לתינוק שלנו ברית מילה", סיימה. בעלה הנהן בראשו להסכמה, הרים את התינוק, שנראה עליו שהוא כבר כבן שנה, והושיט לי אותו ללא אומר ודברים.
"…ויקרא שמו בישראל", אמרתי בקול רועד, ועשיתי אוזני כאפרכסת לשמוע מהבעל מה שם ייקרא לו לתינוק. "אברהם" אמר בקול בוטח ובצליל שהעיד שיש לו לאדם זה מסורת אבות. טכס המילה הסתיים, וכדרכי נטלתי את התינוק מידי הבעל על מנת להושיטו לאמו, שהרי בדרך כלל במילה המתבצעת לשמונה ימים התינוק צריך לינוק, וההושטה מיד הבעל ליד האשה היא בעייתית מבחינה הלכתית. האם נטלה את התינוק בזרועותיה, וכבר היתה בדרכה לצאת מהחדר. לפתע הבחנתי שפניה חוורו, ועוד מעט תיפול. מיהרתי ונטלתי את התינוק מידה, עד שתתאושש.
רק עכשיו פתח הבעל את פיו, והחל לספר באריכות את הרקע למעמד המוזר. "מזה שנה מפצירה בי אשתי שנמול כבר את בננו. אני עצמי נכדו של רב גדול, אך כבר בילדותי נותקתי מכל סממן יהודי. כשהתחתנו עדיין היה סבי בחיים, והוא התעקש שהיא תתגייר כדת וכדין, והקדיש ימים רבים ללמדה את כל מצוות היהדות ועקרונותיה. כנראה שהוא הצליח בכך מאד, כי אשתי היא הרבה יותר יהודיה ממני." לראייה הצביע על פניה שעדיין היו חיוורות, "בננו זה, אברהם, הוא כבר כמעט בן שנה, אבל מעולם לא זכה לנשיקה מאמו - 'אני לא מנשקת ערל שלא נימול' - כשהושטת לה את אברהם, היתה זו הפעם הראשונה שהיא נישקה אותו, אז אל תתמה על התרגשותה הרבה…".