באחד הבקרים הגעתי נסערת לעבודה. שוב בחדשות דווח מקרה אלימות נגד נשים. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, אבל מה? הצבעתי בישיבת המורים ואמרתי שאנחנו חייבים להעלות את הנושא למודעות. כולם הנהנו ובאמת שרצו אבל קורונה ובגרויות ו.. זה פשוט לא יצא, עדיין. הבוקר הגעתי נסערת שוב, ובשעת החזרה לבגרות בספרות פתחתי והזכרתי את המהומות בארצות הברית. התלמידים השתתקו ובהפתעה הגיבו:" אבל זה שם, רחוק, איך זה קשור אלינו?".
בהפסקה דיברתי עם המורים ואמרתי להם שחייבים לדבר עם התלמידים שלנו על זה. אחד המורים שאל, ספק בקול ספק לעצמו:" באמת מעניין איך התלמידים שלנו רואים את זה, ואם זה מתקשר למחאות שהיו בארץ", אבל מיד אחרי ראיתי מבט מוזר על פניו. " מה קרה?" שאלתי והוא ענה בלחש: "אבל זה קשה, זה נושא רגיש". מיד הרגשתי בבהירות, שזו הנקודה שמתחת לכל הדברים, שמקשרת אותם ומחזקת את המשמעות שלנו - הורים, מורים ומבוגרים אחראיים בכל מקום. הנושא רגיש? מפחיד? לא ברור? בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים לדבר איתם.
אם הם לא מודעים- אנחנו צריכים להעלות זאת למודעות, ולעזור להם לגבש דעה שתקדם את הסביבה למקום טוב יותר. אבל רוב הסיכויים שהם כבר מודעים, חושבים, ואולי יש להם שאלות, ספקות או אפילו רגשות בוערים סביב הנושא - ואנחנו יכולים להקשיב, לספק מידע או נקודת מבט נוספת ואפילו לעזור להם למצוא תשובות לעצמם.
הרבה פעמים אנחנו נמנעים לדבר על משהו. על מין, דת, על איומים ועל אתגרים קרבים מכל סוג. אנחנו נותנים לשגרה, לנושאים הדחופים לדחות את השיחה עליהם אבל אולי מתחת לכל זה יש החלטה שנובעת מתוך חשש לא מודע. אולי אנחנו חוששים לפגוע או יותר גרוע: חוששים להעיר ולעורר בעיות מתוך פחד שלא נדע מה לענות, לא נצליח לכוון למקום החיובי. לדעתי, אנחנו חייבים.
כבני אדם מוסריים - אנחנו מוכרחים לגנות התנהגויות כמו גזענות, אלימות ויחס פוגעני כלפי אחר ולהציב מראה בפני החברה, בפני ילדינו כדי למגר אותן.
כהורים- עם כל ההבנה והאמפתיה לרצון שלנו לגונן ולהסתיר את העוולות מילדינו, אנחנו מחוייבים להעביר לדור ההמשך תמונה ברורה עם מה הם צריכים להתמודד ומה העולם מצפה מהם. זה תפקידנו וזה תפקידם.
כמורים - אין לנו זכות להתעלם מצעקת חלשים או להיענות לשגרה ומשימותיה. אנחנו שליחי ההורים, שליחי החברה, אנחנו העומדים לפני המחנה ותפקידנו להיות שם עם תלמידנו- להראות להם מה רע =, לכוון אותם לבחור בטוב ולהציב בפניהם אפשרויות להגדיל אותו. כמובן בהתאמה לגיל הילדים ולהבנתם.
אנחנו בתקופה הסטורית קשה. מצד אחד קורונה- התמודדויות אישיות וכלליות חדשות וקשות ומצד שני - גזענות ואלימות שעדיין קיימות בעולם, והתסכול הלא נענה מוציא תופעות של אלימות ופשע. החובה עלינו להראות את הערכים החיוביים בכל מצב - שוויון הזדמנויות, יחס לאחר, אמפתיה ועזרה לאחר, מול ההתנהלות השלילית - עליונות, גזענות, פגיעה, אלימות ועוד.
כמבוגרים האחראיים, ביכולתנו לעזור לנוער לראות את עצמו לא רק כפרט, אלא כחברה שיכולה לעזור בהתמודדויות הללו, ולתת תקווה בכל מקום בו הם נמצאים: בבית, בקהילה, בארץ ובעולם.
אני מאוד מקווה שהתלמיד שפגש אותי בבוקר הבין שאם קורה עוול במקום כלשהו בעולם זה נוגע גם לנו. שהתלמידים המקסימים ששיתפו אותי היום בהזדהות עם רגשות הגזענות ובהתנגדות לאלימות מבינים שאני איתם ושיחד אנחנו צריכים להילחם באלימות כדי לבנות חברה מתוקנת.
אני פונה ומזכירה לכולנו ובעיקר לעצמי: כאדם, כאשה, כמורה וכאמא: "אל תפחדי לדבר עם תלמידייך וילדייך. את כאן בשביל להיות המתווכת, המכוונת- אם את תפחדי מה הם יבינו? עם מי הם יתייעצו?", ומה עושים כשמפחדים לדבר על נושא כלשהו?
1. לומדים על הנושא.
2. מתייעצים עם מומחה בתחום.
3. כותבים לעצמינו את העמדה שלנו בצורה ברורה ומובנת.
4. מתאמנים! קוראים ומסבירים לעצמינו, למשפחתנו, לכל מי שמוכן לשמוע את האימונים שלנו. למה? כי כשנתרגל לדבר את המילים, לדבר את הערכים, את העמדה ועל הנושא - נוכל לדבר על כך בצורה כנה ונכונה עם מי שהכי זקוקים לכך - הנוער. הם ראויים לקבל תשובות, הם זכאים לדמויות שלא מפחדות להישיר מבט וללמוד יחד גם את הנושאים הרגישים ביותר.
נכון, לא תמיד יש לנו תשובות, וזה גם לא תפקידנו. התפקיד שלנו להיות שם בשבילם, נכונים וכנים, כשהם יחפשו את התשובות שלהם.
מיכל כרמי - אשת חינוך. מרצת העצמה למבוגרים ונוער, מנחת חוגי הורים, כותבת טורי חינוך ומנהלת דף הפייסבוק:" שפר באהבה-מיכל מיכל כרמי", מורה בתיכון ואמא לשבעה.