לפי הפייסבוק המפוצץ בתמונות ילקוטים עם ילדים, אני לא היחיד שנכח בטקס פתיחת השנה לכיתות א'. הילדים חמודים, ההורים מצלמים והמורים מברכים. ואז, הוזמן נציג המועצה לדבר. הוא עלה, ממושקף וקירח, חטף את המיקרופון כאילו הוא עומד לפצוח בשירה סוערת והתחיל לספר סיפור.
לא על ילקוטים ולא על עפרונות הוא סיפר, אלא על חיצים. נירון קיסר ירה חץ לדרום- והחץ נפל לכיוון ירושלים. גם החץ שהוא ירה לצפון- נפל לכיוון ירושלים. כל ארסנל החיצים החליטו להסיט את אפם לעיר הקודש. הוא הבין שאין מנוס, הוא הולך לכבוש את ירושלים.
אבל אז הוא ראה ילד יוצא מבית המדרש, והוא אמר לו- "פסוק לי פסוקך"! והילד פסק לו איזה פסוק מאיים שמבטיח שנירון ישלם ביוקר על כיבוש ירושלים.
סוף הסיפור: נירון התגייר. סוף הדרשה של איש המועצה: ילדים, המלחמה שלכם היא בפסוקים. כמו שהייתה עכשיו מלחמה בדרום, מה שניצח אותם זה לימוד התורה שלכם.
זעתי באי-נוחות. גירדתי בפדחתי.
לא יודע למה, אני לא זוכר שכשהייתי בכיתה א' מישהו אמר לי שאני יוצא לקרב או שעלי כתפיי מונח הנצחון במלחמה בדרום. אני חושב שהמערכה היחידה שלי הייתה ללמוד לכתוב את האות "ש" (שמשום מה, זו הייתה האות הראשונה שלמדנו) וזה דווקא היה כיף.
אם הייתי עולה לדבר מול קהל הזאטוטים האלה, יש מצב שגם אני הייתי מספר סיפור דומה. אולי זו תרבותינו וזה מה שאנחנו צריכים להכניס לילדים מגיל צעיר- שהתורה מנצחת ואנחנו מאוימים על ידי אויבנו והלימוד הוא אוצר הנצח שלנו.
אבל זה לא יכול לבוא טיפה מאוחר יותר?
הלוואי והיינו מנקים את כל ההתרחשויות האלה מהילדים שלנו ופשוט נותנים להם לשחק, ללמוד, לרכוש חברים, לפתח כישרונות- וקצת פחות לפתח פחדים, אגרסיות וחרדות.
בכלל, כל החשיפה המבוקרת של הילדים, היא נושא מורכב. מי מאיתנו שגר בעיר, לפעמים לא יכול לשלוט על התכנים שילדיו נחשפים אליהם. ביישוב, למשל, התכנים חודרים לרוב דרך המחשב והאינטרנט. בעצם, גם ספרים. אשתי החליטה שבגלל שבהארי פוטר 1, הגיבורים הם בכיתה א'- אז היא מרשה לילדים לקרוא אותו בכיתה א'. אבל כשהם מסיימים את הספר המותח, הם צריכים לחכות עד כיתה ב' כדי לקרוא את הארי פוטר 2. הפחד הגדול שלה הוא מהארי פוטר 4, שבו הגיבורים מתחילים להתאהב אחד בשני ולפתח מערכות יחסים רומנטיות, ובנוסף- מישהו נרצח.
בגדול, אני חושב שצריכים לעשות עבודה כפולה- לנסות למנוע מהילדים להיחשף לתכנים שלא מתאימים להם (יש לי חברים שהילדים שלהם רואים איתם סרטי מבוגרים מכל סוג), אבל צריך גם לדבר עם הילדים ולעזור להם לעכל תכנים שהם כן נחשפים אליהם. כי הדמיון של הילדים מגיע רחוק.
נסיים בדוגמא משעשעת ביותר מהיום- הייתי בחאלקה. הילד היה חרד מאוד מהמעמד והיה חיוור כסיד. כשהמספריים סוף-סוף חתכו- הוא פער עיניים בפליאה ואמר- "זה לא כואב!". הוא בעצם חשב שזה הולך להיות שידור חוזר של הברית...אאוץ'. דברו עם הילדים.