"גם השעבוד למדינה יכול ליהפך לעבודה זרה. אפילו אם יבואו כל גדולי עולם שאחתום כי כל נאמנותי הבלתי מסוייגת נתונה למדינה, שהיא כיום האידיאל העליון ביותר ליהודים - לא אתן ידי לכך בשום פנים ואופן. השתעבדות כזאת - היא עבודה זרה! השתעבדות אחת בלבד יש לנו והיא להקב"ה ולתורה שנתן לנו כדרך חיים ולסולם ערכים רוחניים שהתווה לנו. אם המדינה מסייעת להשתעבדות זאת שלנו - הרינו מסורים לה בלב ובנפש… השבועה היחידה היא זאת שנכרתה עליה הברית "לעבדך בברית ה' [אלקיך] ובאלתו". שבועה זו משחררת משבועות ושיעבודים אחרים. אם אדם קשור ובשעבודים ושבועות אחרים. אינו יכול לקבל עליו שבועה זו"

("על התשובה", ע"מ 142).

אל רה"מ ושר הביטחון,

אנו קצינים וחיילים בשירות המילואים פונים אליכם שלא לשלוח אותנו ללבנון, כי לא נוכל עוד! יותר מדי הרגנו ונהרגנו במלחמה הזאת. יותר מדי כבשנו, פוצצנו, החרבנו, על מה ולמה?

היום ברור לנו: באמצעות המלחמה הזאת אתם מנסים לפתור באופן צבאי את הבעייה הפלסטינאית. אבל אין פתרון צבאי לבעייתו של עם. אתם מנסים לכפות "סדר חדש" על חורבותיה של לבנון, לשפוך דמינו ודמם של אחרים למען אנשי הפלנגות. לא לשם כך התגייסנו לצבא ההגנה לישראל, שיקרתם לנו! דיברתם של קו ה- 40 ק"מ והתכוונתם להתקרב 40 ק"מ מדמשק ולהכנס לביירות. ושוב מחכה לנו מעגל הדמים: כיבוש - התנגדות - דיכוי. במקום שלום לגליל הבאתם מלחמה שסופה אינו נראה. למלחמה הזאת, לשקרים האלה, לכיבוש הזה - אין הסכמה לאומית!

החזירו את החיילים הביתה

נשבענו להגן על שלומה ובטחונה של מדינת ישראל, אנו נאמנים לשבועה זאת, על כן אנחנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים שרות מילואים בתחומי מדינת ישראל ולא על אדמת לבנון.

התפתחות המהלך המדיני בישראל עלולה להביא חס וחלילה להחלטות מדינה שתסתורנה את תפיסתם ההלכתית של חלקים נרחבים בציבור הדתי. זהו מצב בלא מוצא בו נדרש היהודי המאמין להכריע בין שתי מערכות ערכים שעל אף אחת מהן אינו יכול לוותר ואשר אינן צריכות לסתור זו את זו…

אנו קוראים לממשלת ישראל ולצה"ל להימנע מהבאתו של ציבור גדול כל-כך במיצר זה ובהיווצרות מצבים אלה, למצוא את הפתרונות ההולמים, הן כלפי החייל היחיד והן כלפי הציבור כולו…

היות שהתנועה מאמינה שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל, על פי צו אלוקי שהובטח לאבותינו, אנו מתנגדים להסכמים שכלולה בהם העברת חלקי ארץ-ישראל לידי זרים. למרות כאבנו, אנו נאלצים לקבל ולכבד את הכרעת הרוב, אך עם זאת ייאבקו חברי בני-עקיבא במסגרת החוק, כנגד כל כוונה למסור חלקים מארצנו הקדושה לידי זרים. בני עקיבא תפעל בעניין זה על פי שיקול דעתה של מליאת ההנהלה הארצית ובהתייעצות עם רבני התנועה.

מתוך מאמרו של אורי שטרוזמן

לשעבר שופט בית המשפט המחוזי בת"א

שיבוש המושגים וכפיית הטובה

המחלוקת

כאשר, המחלוקת חודרת לתחומי המצפון והאמונה - כפיית הדעה השולטת - דעת הרוב על פי כללי הדמוקרטיה, איננה אפשרית. ליתר דיוק, ניתן לכלוא את גופם של החולקים אך לא את רוחם:

ואם החולקים הם רבים ובתי הסוהר אינם מספיקים - צריך הרוב השולט באותה שנייה לעצור ולחשוב שמא על אף צדקתו, על פי אמונתו, אין השעה כשרה להשליט את הצדק שלו בכח מניין הקולות בכנסת ומוטב להעדיף את הכשרת הלבבות לשיטתו על פני העשייה החפוזה כל עוד הכח נתון למרותו.

האם יצייתו יהודים לחוק שיתקבל בכנסת, כאשר יהיה בה רוב ערבי , לביטול חוק השבות בגלל ההפליה הטמונה בו בין יהודי לערבי, או שמא נקבל את חוק השיבה של הערבים כמקבילה מאזנת לחוק השבות ליהודים?

במלחמה בין עמים, במלחמתו של עם ישראל להקמת מדינה ולביסוסה, ההולכת ונמשכת גם עתה - לא תמיד דעת הרוב הפורמלי יכולה לקבוע, אלא אם במו ידינו אנו רוצים להכין את התאבדותנו הלאומית.

על כן אני סובר שמותר להתריע ואפשר לומר גם בימים טרופים אלה שהרוב בכנסת המחליט על פינוי צבא ישראל ומאשר, בפועל, הקמת מדינה פלשתינאית הוא רוב חוקי על פי כללי הדמוקרטיה אך בלתי לגיטימי מבחינה מוסרית והיסטורית בגלל היותו מבוסס על קולות ערבים.

אין איפוא תמיהה שהחלטות הכנסת בזכות הסכמי אוסלו אינן מקובלות על חלק נכבד מאד של עם ישראל, כמחציתו, בהחלטות לגיטימיות, ראויות לשבח ולהכרה, למרות היותן חוקיות על פי כללי ההצבעה הנהוגים בכנסת.

הדמוקרטיה רשאית להגן על עצמה מפני אלה המנצלים את כלליה לחיסול, כך מקובל עלינו. האמנם אין עם רשאי להגן על עצמו מפני אבדנו בכוח הדמוקרטיה ואין רשות לבני העם הזה לומר בפה מלא, ולמחות על כך מעל כל במה, ולזעוק שהרוב הזה איננו לגיטימי בעיניו למרות חוקיותו הפורמלית?

הכפייה בנושאים שבלב, במצפון, באמונה, אינה נסבלת גם כאשר זו כפיית דעתו של הרוב על המיעוט. הזכות למנוע כפייה דתית על פי חוק אינה חשובה יותר מהזכות למנוע את חלוקת ארץ ישראל בכפייה. הפרת חוקי מדינה הכפופים ציות לחוקי ההלכה על ידי מי שאינם רוצים בכך, המפרים ועוקפים אותם, מפגינים נגדם ועושים כמירב יכולתם להימנע מציות להם - מובנת.

פגיעה בקניין הפרטי, הצתת צמיגים ושיבוש דרכי מסחר - מקובלים במאבק של עובדים נגד מעסיקיהם, אבל נקיטת אותם אמצעים כביטוי למחאה על נסיגת ישראל מארץ ישראל - היא המרדה? המרדה שאין עמה מרד, אין לה כוונה לתפוס את השלטון ואין עמה הסתה לשיבוש של מערכותיו.

דעת הרוב

בכוחו של הרוב לאסור על הביטוי החיצוני של האמונה אבל לא יהיה ביכלתו לעקרה. ברית המועצות נפלה, ואחרי שבעים שנה של מלחמה בלאומיות ובדת - שבו השתיים לפרוח ולהתעצם. יש רוב ליהודים חילוניים במדינה וייתכן שיוכלו בעתיד כלשהו בעזרת קולות של ערבים חילוניים לבטל את חוק היסוד של כבוד האדם וחירותו, שאיננו חוק משוריין, ולאסור על קיום המצוות בישראל. יהיה זה רוב חוקי מבחינה פורמלית אך חוק חסר לגיטימיות מוסרית וחברתית.

מדינה חכמה ורוב חכם לא יעשו כן כדי לשמור על שלמות העם. מדינות נבונות קעקעו את הצורך ברוב נכבד לקבלת החלטות קיומיות.

אין משמעות להוראת בג"צ לדיינים בבית דין רבני לשפוט על פי הלכות השיתוף וחוק יחסי ממון החילוניים, כפי שאין משמעות להוראה כזו שתינתן,לכשתינתן, לקאדים. שפיטתם תיעשה על פי תלמודם ולא על פי ספרינו לא תהיה ולא צריכה להיות לנו תרעומת עליהם. אם אין אנו מעוניינים בפסיקתם על מי שאיננו נמנה על תלמידיהם - אל ניתן להם את הסמכות עלינו, או נצמצמה כראות עינינו.

כך בסוגיות של חוק. קל וחומר בשאלות של מצפון, מוסר ואמונה. ניתן להתווכח עם דעותיהם להסביר עמדות שונות לפסיקותיהם ולהימנע מכפיית הציות עליהם כאשר הוא פוגע בעקרונותיהם עד שיוכשר בצדקת מחשבתם. השכל הטוב אומר שאין הכפייה מועילה והזריזות בעשייה או בנסיגה תוך כדי כפייה, אפילו מטרתה טובה - תוצאתה קשה, מצוקתה נוראה, ובקיום עמנו כעם אחד מדובר.

תרבות הדיבור

לא נותר לנו אלא להרהר על נדיבות רוחנו כלפי אוייבינו ומשנאינו, שבכל דור ודור מזה כ- 100 שנה קמים עלינו לכלותינו. את מצוקותיהם אנו מבינים, לחולשותיהם סולחים, לשנאתם מוחלים ולמבצעי הרצח והטבח בבני עמינו אנו שוקלים חנינה.

רק כלפי הדתיים בתוכינו, שהם בני עמינו קצרה רוחינו. הם חוטאים כלפינו בגלל העדפת ההלכה הדתית על החקיקה החילונית. איתם לא תימצא פשרה ולדעותיהם לא תהיה מחילה. בעניין מי שבגד במדינתינו ושיתף פעולה עם אוייבינו לא נשאלה השאלה באיזה בית-גידול הוא גדל ולא יצא הקצף על קיבוצו ותנועתו, אבל אם הוא היה חובש כיפה על ראשו, כל כינוי גנאי היה יאה לו ולא רק לו אלא לכל בני משפחתו, למלמדיו בישיבה ולמוריו באוניברסיטה ולכל חובשי הכיפה מסוגה של כיפתו.

סוף דבר

מדינה חכמה ורוב חכם לא יכפו את דעתם על המיעוט הגדול אלא הרוב ינסה לשכנעו בצדקתו כדי שמעשיו החוקיים על פי הספר לא יהיו עילה לפילוג ולמצוקה. לעתים מצוקה נואשת. שלטון נבון המעוניין בשלמות העם, על כל פלגיו, החילוניים והמאמינים, חסידי ארץ ישראל ושומרי נפשם ממנה, לא היה צריך ואיננו צריך היום לעשות מעשים הכופים על הפרט מעשים מנוגדים לאמונתו ולמצפונו, ואין הוא צריך לשלוח את המשטרה או לאיים בשליחתה בגלל הבעת דעה, כי כך נוצרת מדינת משטרה בה הדעה מושמעת מעל כרוזים בראשי חוצות במקום באספות פומביות ובכתבי עת מלומדים.

המשפטן הדתי אמור לנווט בחכמה בין ההלכה והחקיקה, כך שיוכל להשפיע על החקיקה והפסיקה לבל תפגענה באמונה ולמצוא את דרך הפשרה והשכנוע בכל מקום בו הם נראים סותרים זה את זה ללא מוצא, כי אלה ואלה דברי אלוקים חיים.

(דברים שנשאו בכנס תא עורכי הדין הדתיים, תשנ"ו.)