אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, מצווה התורה (דברים לא יב-יג) להקהיל את העם - אנשים, נשים, טף וגרים. התורה אף טורחת להסביר את חשיבותה של המצווה ואת תועלתה: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנמקה זו מתייחסת לאנשים ולנשים (רמב"ן). מוסיפה התורה ביחס לטף: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוקיכם...".
מה היה גילם של הטף? משיב הרמב"ן (בפירושו לתורה): "אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם 'ולמדו ליראה' בעתיד, כי למעלה אמר (ביחס לאנשים ולנשים מבוגרים) 'ילמדו ויראו' (בהווה)". לפי הרמב"ן, רק ילדים הקרובים לגיל חינוך עשויים לקבל תועלת מהשתתפות במעמד הקהל, כי המטרה המוצהרת של מעמד הקהל היא להחדיר יראת ה' בלב הנוכחים. המבוגרים שומעים ולומדים, ומיד מורגשת ההשפעה עליהם "ויראו את ה'". אצל הטף, תורגש ההשפעה המלאה רק בעתיד. בקטנותם הם רק שומעים, אבל בעתיד הם ילמדו ליראה. כיצד? משיב הרמב"ן: הטף "ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם".
אבל מוסיף הרמב"ן: "אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג א): אם האנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע, הטף למה בא? כדי ליתן שכר למביאיהם". אימרה זו זכתה לשבח גדול מפי חז"ל עצמם שקראו לה "מרגלית טובה". ממנה למד הרמב"ן שמטרת הבאת הטף היתה רק למען הרבות שכר להוריהם, אבל הטף עצמם לא הפיקו שום תועלת חינוכית מהשתתפותם במעמד הקהל. מכאן שהטף כולל גם תינוקות!
על מדוכה פרשנית זו ישבו לא רק פרשני התורה אלא גם בעלי ההלכה בבואם להגדיר את מהות המצווה. לדוגמה, כותב המנחת חינוך (מצוה תריב): "לא נתבאר שיעור השנים של טף. נראה דתיכף משיצא מכלל נפל (= בן חודש ימים!)... חייב במצווה זו". החיוב אינו מוטל על התינוק עצמו אלא על הוריו אשר נצטוו להביאו, כפי שנאמר: "ליתן שכר למביאיהם".
מאמר חז"ל זה עורר תמיהות רבות. א. מדוע חז"ל מתאמצים להציע טעם חדש להבאת הטף בעוד מפורש הטעם בתורה: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה'"? (זו לשונו של האברבנאל: "אם התורה ביארה הטעם האמיתי בדבר, איך ביארו בזה חז"ל טעם אחר חלוש בהגדה?!"). ב. מה פירוש "ליתן שכר למביאיהם"? האם הכוונה לשכר טרחה על המאמץ (המיותר) לטלטל ממרחקים את התינוקות? בניסוחו החריף של ה"כלי יקר": "זה דוחק גדול, כי זה דומה כאילו ציוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם". השיב ה"כלי יקר", שהמתכנסים ב"מעמד הקהל" הירבו להתפלל לה' כפי שנהוג בחג הסוכות הסמוכה לימי הדין. נוכחותם של תינוקות הזקוקים לרחמי שמים הגבירה את עוצמת התפילות והבקשות, "וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו יתברך: עשה למען טף אלו המובאים בית ה', כדרך שנאמר ביואל: אספו עם קדשו, קהל קבצו, זקנים אספו עוללים ויונקי שדים".
הסברים נוספים הוצעו ליישוב שאלה זו. אבל, לאחר כל ההסברים, עדיין תמוה כיצד התורה לא חשה לאפשרות שאלפי תינוקות יצרחו ויפתחו בבכי בשעת השיא של המעמד ואף יטנפו את הר הבית? לכן, רבים מן הפרשנים סבורים שיש זהות גמורה בין הטעם של התורה לבין הטעם של חז"ל "ליתן שכר למביאיהם". הטף הם ילדים הקרובים לגיל חינוך. השתתפותם במעמד הקהל תרמה לעבודה החינוכית של ההורים וקידמה אותה. החוויות הרוחניות שחוו הילדים יסייעו ויקלו על הוריהם לחנך אותם לתורה וליראת שמים. לא רק הבנים יוצאים נשכרים אלא גם ההורים שהרוויחו בתחום החינוכי. זהו פירוש: "ליתן שכר למביאיהם".
מעתה לא רק שמאמר חז"ל איננו סותר את פשוטו של מקרא אלא הוא אף מתבסס עליו ומרחיבו. לכן, תמה רבי יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער קב) על הרמב"ן מדוע הוא לא פירש בדרך זו והניח שמאמר חז"ל סטה מהמשתמע מפשוטו של מקרא (ועיין גם בפירושו של האוה"ח).
מהו המסר החינוכי? יש תועלת בשיתוף ילדים קטנים באירוע רוחני המוני, גם אם לעת עתה הם אינם מסוגלים להבין את מלוא משמעות תכניו, ואפילו אם הם רק "שומעים", כלומר, קולטים רושם עמום שהם אינם מסוגלים לתרגמו למסר רוחני מוגדר. החוויה נחקקת עמוק בליבם הרך ונטמנת בתוכו כמו זרע. כשיגדלו יניב הזרע את הפרי הבשל. כפי שכותב הספורנו: בקטנותם הם שומעים רק "שמיעת האוזן". כשיגדלו הם "ישאלו וילמדו מן המבינים".
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.