הנוער בלילות שבת
עם רדת החשיכה בלילות שבת, מתווספת בנו נשמה יתירה. מורגשת התרוממות רוח מיוחדת בתפילת ליל שבת, וגם הסעודה חורגת מסעודת חולין רגילה. שותפים להרגשות אלו מבוגרים ובני נוער כאחד. אבל, בלילות החורף הארוכים, עם תום סעודת ליל שבת, נותרים רבים מבני הנוער ללא תעסוקה משמעותית. יש מהם מי שמשתלב בשיחה המתנהלת בבית על כל דבר ועל לא כלום, ויש מי ששוקע בקריאת ספר מרתק, ויש מי שמקדים לישון. אשרי מי שהוגה בתורה!
אבל יש מי שאיננו מוצא את מקומו באף אחת מהאפשרויות הקודמות והוא גולש מהר אל הרחוב כדי לפגוש את החבר'ה ולבלות איתם שעות ארוכות בחוסר מעש. מסתובב אנה ואנה, מספסל לספסל, מפינה לפינה, נשען על "ברזלים" אלו ואחרים, קצת משחקי כדור, קצת גרעינים, קצת צעקות, עד שיחלפו להן השעות.
אין זה סוד שהשבתות ניתנו לתורה ולקדושה, לעלייה רוחנית ולספק את מזונה של הנשמה היתירה, ולכן מן הדין היה להקדיש את לילות השבת ללימוד תורה משותף להורים ולילדים. אבל קיים פער בין המצוי לרצוי: יש הורים שאינם "בנויים" ללמוד ערב שלם עם בניהם, ויש בנים שאינם קשובים לקול התורה של הוריהם. אין זו טרגדיה ובלבד שיימצא פתרון חילופי נאות.
אם כן מהי העצה? - חובתנו היא לארגן פעילוּת חינוכית לנוער בלילות שבת, באמצעות תנועות הנוער הקיימות או על ידי יצירת חוגים חדשים. מי שגדל בבית שבו הוקדשו לילות השבת ל"יחד" המשפחתי יתקשה להסכים בקלוּת להצעה זו. אבל הרחובות בלילות שבת, המתמלאים בבני נוער חובשי כיפות, מעידים כאלף עדים שהתופעה איננה שוּלית. זוהי עובדה! בני נוער רבים שוהים בליל שבת מחוץ לבית - ברחוב! להם אנחנו צריכים להציע פתרון חינוכי בונה. עדיפה פעילות חינוכית ממוסדת על פני בילוּי מזדמן ריק מתוכן וללא תכלית.
צריך לפנות אל כל העוסקים בחינוך בלתי פורמאלי (תנועות נוער וכדומה) ולבקש מהם לקבל על עצמם את המשימה החשובה הזו. בהצלחה!
חינוך לצניעות בימי החופשה
בחודשי הקיץ החמים נפרצים כל גבולות הצניעות. השיא הוא בימי חופשת הקיץ - החום הכבד ותחושת השחרור מכבלי ההרגלים הקבועים עושים לדאבוננו את שלהם, וקורסות רבות מנורמות הצניעות המינימליות. רבים הם מקומות הבילוי שאי אפשר לבקר בהם בגלל נוכחותם של מטיילים ומטיילות שמזלזלים בגדרי צניעות אלמנטריים. מקומות קסומים בארץ ישראל - מפלים, בריכות טבעיות, אתרי נוף - "חסומים" בפני המטייל הדתי בימי הקיץ. הם "פתוחים" לפניו רק באביב.
לפעמים אנו עדים לתופעה משונה: משפחות שומרות מצוות, המקפידות על קלה כבחמורה, אינן נזהרות בלבוש הצנוע של ילדיהן בימי החופשה. בנות, אשר הופיעו בתלבושת צנועה בבית ספרן לאורך כל שנת הלימודים, מסתובבות בימי החופשה בלבוש שהוא מתחת לכל ביקורת.
הורים רבים שואלים בצדק: החל מאיזה גיל יש להרגיל את הילדים להקפיד על הלכות צניעות? הרי תינוקות מסתובבים ערומים, ואין פוצה פה ומצפצף. מתי חל גיל החינוך לצניעות?
באופן כללי, מצות החינוך מתחילה בגילאים 7-6, בהתאם להבנתם של הילדים ולהתפתחותם הנפשית. חינוך הוא במהותו תהליך מדורג העשוי להימשך שנים רבות. אין תכתיבים בחינוך ואין קפיצות דרך.
אבל בנוסף לחובה שלנו לחנך את בנותינו לצניעות קיימת חובה נוספת: אסור להכשיל את הזולת על ידי חשיפתם של מקומות בגוף הראויים להיות מכוסים. החל מאיזה גיל מוגדרת ילדה כ"ערוה" שאסור להביט במקומות החשופים בגופה? ה"חזון איש" חידש ש"אין שיעור בשנים (= אין תאריך או גיל קובע מתי חל איסור זה) אלא כל שאין דעתם של בני אדם עליהן מחמת קטנותן - מותר". הוי אומר, כל שאין הופעתן מושכת תשומת לב - מותר. בהערכת הגיל המדוייק נחלקו הדיעות. יש אומרים: גיל 7-6, ויש אומרים: גיל 9-8.
לסיכום, עלינו לזכור שהילדות שלנו הן רגישות, והן חושפות בנקל מסרים סמויים של הוריהן. הן רושמות לעצמן שהוריהן מלבישים אותן בצורה בלתי צנועה בימי החופשה. הן גם שמות לב להבדל בין לבושן ללבוש של הוריהן. בשלב מסויים הן מודעות לסתירה זו, והפתרון שהן נותנות לה עלול להיות הרסני מבחינה חינוכית.