מבוא
ההשתלבות בכל חיי המעשה במדינה, אינה דרך פשוטה וקלה ולא כל אחד ראוי לילך בה. דרך זו מחייבת חישול רב ורמה רוחנית גבוהה, כדי להתמודד עם הבעיות הקשות המתעוררות בה, מבלי להתמוטט בפניהן. הגשמת רעיון תו"ע מחייבת העמקה יתרה בתורה, כדי שתאיר באורה את העבודה.
(הר' יעקב אריאל)
עלינו לדעת שככל שהדרך מורכבת יותר היא קשה יותר.
כתנועה הדוגלת בהשתלבות בכל חיי המעשה במדינה אנו חשופים יותר למצבים מורכבים ובעייתיים. לכן יש המפרשים את דרכה של בנ"ע כדרך של פשרה.
דרך קשה יותר עלולה להוביל לנפילות אולם כשההולך בה הולך בשלמות ורצינות היא מובילה למעלה – לבניין רוחני איתן ושלם יותר.
יש להכין:
1. שק חול, תנ"ך וחבל בין שניהם.
2. משחק סולמות וחבלים עם סימני שאלה. מכל משבצת שאלה יוצאים חבל וסולם – כשהחניך עונה נכון הוא עולה, וכשהוא טועה – הוא יורד.
3. תחליף לקוביות משחק – פתקי מספרים שעליהם מסומנים חצים ¬ ®... + כרטיסי שאלה על בנ"ע שתוכל למצוא בפעולת המבוא לחוברת
4. כרטיסי אותיות ר ו מ כמספר החניכים.
מהלך הפעולה:
שלב א' :
העמד את שק החול ואת התנ"ך בשני צידי החדר, כשביניהם חבל.
החניכים יעמדו לאורך החבל עפ"י תשובתם לשאלה -
האם בנ"ע היא תנועה של חול או של קודש ?
שלב ב' :
משחק רצוי – מצוי :
החניכים יעמדו ליד הקיר. המדריך יקריא משפטים, חניך שמסכים איתם יתקדם שלושה צעדים, מסכים פחות – יתקדם שני צעדים – , וכשאינו מסכים – לא יתקדם.
משפטים: רצוי להתפלל בכוונה
רצוי לכבד הורים
רצוי לעזור לחבר
רצוי לא לרכל
רצוי לקלוט עליה
רצוי להתיישב בכל חלקי הארץ
(ועוד …)
לכל חניך סמן את הקו אליו הגיע בצעדיו באות ר, החניכים יעמדו שוב לאורך הקיר.
הפעם הקרא את אותם משפטים בנימה אישית:
העמד את שק החול ואת התנ"ך בשני צידי החדר, כשביניהם חבל.
החניכים יעמדו לאורך החבל עפ"י תשובתם לשאלה -
האם בנ"ע היא תנועה של חול או של קודש ?
שלב ב' :
משחק רצוי – מצוי :
החניכים יעמדו ליד הקיר. המדריך יקריא משפטים, חניך שמסכים איתם יתקדם שלושה צעדים, מסכים פחות – יתקדם שני צעדים – , וכשאינו מסכים – לא יתקדם.
משפטים: רצוי להתפלל בכוונה
רצוי לכבד הורים
רצוי לעזור לחבר
רצוי לא לרכל
רצוי לקלוט עליה
רצוי להתיישב בכל חלקי הארץ
(ועוד …)
לכל חניך סמן את הקו אליו הגיע בצעדיו באות ר, החניכים יעמדו שוב לאורך הקיר.
הפעם הקרא את אותם משפטים בנימה אישית:
אני מתפלל בכוונה
אני מכבד הורים
אני עוזר לחבר…
וכו' …
והחניכים יצעדו שוב.
סמן את המקום אליו הגיעו באות מ.
בדרך כלל המצוי יהיה מרוחק מן הרצוי. ועל כן המצב מ ר (מַר) ולא ר מ (רַם).
שלב ג' :
מדריך : בסוף הפעולה תמצא קטע מתוך כתבה - "אחד מכל חמישה חוזר בשאלה" - הקרא לחניכך (עדיף לצלם) את הקטעים הרלוונטים.
בנ"ע שואפת להיות תנועה של קודש, שהחול כלול בתוכה, בפועל – תראו איך אנחנו נראים עסוקים בחיי החול בלי שהקודש יוביל, נוטים לפשרות, לחפיפניקיות. האידיאל מאוד יפה, בפועל המצב שונה – אולי אנחנו טועים?!
שלב ד' :
משחק סולמות וחבלים
ההוראות כדלהלן: כל חניך יכול לבחור מראש :
א. אם הוא מעוניין להתקדם באופן קבוע במשבצת בכל תור או להרים את האחד מן הפתקים (בהם הוא יכול להתקדם 3 אך יכול גם ליפול 2).
ב. אם הוא מעוניין להתייחס לכרטיסי השאלה או לוותר על האתגר ולהתקדם כרגיל כאילו אינם קיימים.
דיון על המשחק:
מי שבחר להתקדם ב"אחדים" – לא נפל , אך גם לא התקדם בהרבה. לעומת זאת מי שבחר באתגר להרים כרטיסי מספר או לענות על שאלות, הסתכן בנפילות אך גם זכה בעליות גדולות.
מהמשחק ניתן ללמוד על האתגרים, הסכנות, הנפילות אך גם העליות שיש בדרך מורכבת יותר.
דרכה של בנ"ע דורשת אומץ – יציאה למרחב, השתלבות בחיי המעשה במדינה. לכן דרך זו טומנת בחובה שאלות ואף בעיות לא פשוטות, אולם רק בדרך זו נבנים חיי תורה שלמים בכל שטחי העשייה. כדי להצליח יותר עלינו לדרוש מעצמנו יותר. מורכבות דורשת תמיד מאמץ יתר ע"מ להצליח.אין מספיק במאמץ בנוני
********************
מי שאין נפשו משוטטת במרחבם
מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו,אינו סובל הריסות רוחניות בל אין לו גם בניינים עצמיים.הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים מו השפנים שהסלעים מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאינו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה. (הראי"ה קוק זצ"ל)
*****************
אחד מכל חמישה חוזר בשאלה
"זה כמו חיידק מסוכן. אין כמעט בית דתי לאומי, שאינו נפגע במחלה הזאת", אומר פרופ' מוטי בר לב, סוציולוג חינוכי, החוקר את הנושא זה עשרות שנים. "פעם זה היה קורה בצבא. היום אפשר למצוא חוזרים בשאלה כבר בכיתה ח'. המניעים: חשיפה לתרבות הפנאי, פגישות רומנטיות עם חילוניים, מוסר כפול של ההורים ● "הציונות הדתית בסכנה", מזהיר בר לב.
ואז הגיע הרגע הזה, שבו החליטה לנסוע בשבת, והיא נתקפה פחד נורא. מה יהיה אם מישהו יראה אותה? מה יגידו על ההורים שלה? יש לה הרבה חברים ומשפחה גדולה, וכל אדם שני מכיר אותה. ואלוקים יראה אותה, והשמיים לא יפלו? וברק לא יכה אותה? "והייתי צריכה להתחבא כל פעם שנסעתי עם בעלי במכונית. הייתי עוברת ליד איזה מקום, שאני יודעת שיש שם מישהו, והייתי צונחת למטה, מתחת לכיסא. עד היום אני במבוכה. אחרי 12 שנות נישואין אני במבוכה, למרות שאני באמת שלמה עם הצעד שעשיתי, לא שאני מתלבטת, לא שאני מרגישה שעשיתי משהו רע. זה משהו לא רציונלי. יש איזשהו משהו שטבוע, שאני לא יכולה להפטר ממנו".
15 שנים ר' כבר אינה דתית, והחזרה בשאלה עוד מייסרת אותה. היא מרגישה שאיכזבה את הוריה, שבגדה בהם. בגיל 35, עם שלושה ילדים ועם מקצוע מכובד, ההרגשה הזאת אינה מרפה ממנה.
"אני לא מאחלת לאף אחד לעבור חוויה כזאת. גם היום היא כואבת לי. אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. זאת אומרת, קשה לי לראות את עצמי אחרת. זה משהו שהיה קורה ביום מן הימים, כך או אחרת".
קשה לעזוב את הדת. זה לא פתאום שקמים בבוקר ואומרים – זהו. "זה תהליך ארוך שנמשך שנים", אומר פרופ' מוטי בר לב, סוציולוג חינוכי מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. "זהו מסע של בכי ופחדים, אכזבות והצלחות, שבסופו לא תמיד נמצא האושר".
בימים אלה מסכם פרופ' בר לב את ממצאי הביניים של מחקרו על החוזרים בשאלה. מחקר מרתק, מעורר פולמוס, ראשון מסוגו, הבודק את עולמם של יהודים, מוסלמים ונוצרים שחזרו בשאלה. עשר שנים נמשך מחקרו של פרופ' בר לב. עתה לראשונה, נחשפים כאן ממצאי הביניים שלו, העוסקים בדור חובשי הכיפות הסרוגות בישראל. והממצאים מדהימים:
מספר החוזרים בשאלה בחברה הישראלית גדול ממספרם של החוזרים בתשובה. אחד מכל חמישה צעירים, חובשי כיפה סרוגה, חוזר בשאלה. 20 אחוז מבוגרי החינוך הדתי בישראל אינם ממשיכים לקיים אורח חיים דתי. בישובות התיכוניות, שהחברה הדתית ציונית כל כך מתפארת בהן ומשתבחת בהן, עזיבת הדת מגיעה לפעמים, ל- 20 אחוז. בתיכונים הדתיים המצב חמור בהרבה. באולפנות, שם מתחנכות הבנו, המצב טוב יותר: פחות מ- 10 אחוזים. בקיבוצים הדתיים – כרבע מהבנים והבנות נוטשים את הדת. בשולי התופעה הזאת מסתמנת עליה מתונה בהקצנה ובהתחרדות.
"אין בית שאין בו מת", אומר פרופ' בר לב. המגפה כבר הפילה בנים ובנות של רבנים ידועי שם וראשי ישיבות, וילדים של אנשי ציבור בולטים ופוליטיקאים דתיים מוכרים. מדי יום מאבדת הציונות הדתית אנשים טובים, איכותיים ומוכשרים. גן הילדים הדתי, בית הספר המלכתי דתי, הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר – אינם עוד 'תעודת ביטוח' בפני חילון.
…אין גורם בלעדי לחזרה בשאלה, אין גורם מרכזי. זה יכול להתחיל בחשיפה לתרבות הפנאי החילונית: יותר ויותר צעירים דתיים מבלים בפאבים או נוסעים לפסטיבל ערד. וזה יכול להתחיל בפגישה רומנטית עם צעיר או עם צעירה חילוניים. לפעמים באוניברסיטה – החברה החילונית שפוגשים שם, תוכן הלימודים שמעורר מחשבות חדשות וספקות. לפעמים בית הספר או הישיבה אשמים: לא פעם אין תשומת לב אישית מספקת לכל תלמיד. לפעמים יש פער בין המסרים המילוליים של המורים לבין המעשים שלהם. יש וחשיפה לגילויי "צביעות דתית" משפיעה. ולפעמים כיעורם של פוליטיקאים דתיים משפיע.
זה לא משום שהציונות הדתית הרחיקה קצת לכת בפתיחות שלה אל העולם המערבי? אולי המודל החרדי, הדוגל בהסתגרות ובהתבדלות, הוא הנכון?
"החרדים טוענים שנים לגבי יעילות מערכת החינוך שלהם, אך טענתם תהיה מבוססת, רק לאחר שיאפשרו לבדוק את שיעורי עזיבת החיים הדתיים אצלם. ניתן להתרשם, כי מספר לא קטן עוזב אותם בהתגנבות יחידים. את הסגירות וההתבדלות שלהם הציונות הדתית לא יכולה להרשות לעצמה, כי זה יבוא במחיר יקר של הזנחת המדע, התרבות והאמנות, ובמחיר הפסקת הדיאלוג עם החילוניים. אסור לציונות הדתית להתעלם מהמודרנה, אך הפתיחות שלה חייבת להיות מבוקרת.
אני מכבד הורים
אני עוזר לחבר…
וכו' …
והחניכים יצעדו שוב.
סמן את המקום אליו הגיעו באות מ.
בדרך כלל המצוי יהיה מרוחק מן הרצוי. ועל כן המצב מ ר (מַר) ולא ר מ (רַם).
שלב ג' :
מדריך : בסוף הפעולה תמצא קטע מתוך כתבה - "אחד מכל חמישה חוזר בשאלה" - הקרא לחניכך (עדיף לצלם) את הקטעים הרלוונטים.
בנ"ע שואפת להיות תנועה של קודש, שהחול כלול בתוכה, בפועל – תראו איך אנחנו נראים עסוקים בחיי החול בלי שהקודש יוביל, נוטים לפשרות, לחפיפניקיות. האידיאל מאוד יפה, בפועל המצב שונה – אולי אנחנו טועים?!
שלב ד' :
משחק סולמות וחבלים
ההוראות כדלהלן: כל חניך יכול לבחור מראש :
א. אם הוא מעוניין להתקדם באופן קבוע במשבצת בכל תור או להרים את האחד מן הפתקים (בהם הוא יכול להתקדם 3 אך יכול גם ליפול 2).
ב. אם הוא מעוניין להתייחס לכרטיסי השאלה או לוותר על האתגר ולהתקדם כרגיל כאילו אינם קיימים.
דיון על המשחק:
מי שבחר להתקדם ב"אחדים" – לא נפל , אך גם לא התקדם בהרבה. לעומת זאת מי שבחר באתגר להרים כרטיסי מספר או לענות על שאלות, הסתכן בנפילות אך גם זכה בעליות גדולות.
מהמשחק ניתן ללמוד על האתגרים, הסכנות, הנפילות אך גם העליות שיש בדרך מורכבת יותר.
דרכה של בנ"ע דורשת אומץ – יציאה למרחב, השתלבות בחיי המעשה במדינה. לכן דרך זו טומנת בחובה שאלות ואף בעיות לא פשוטות, אולם רק בדרך זו נבנים חיי תורה שלמים בכל שטחי העשייה. כדי להצליח יותר עלינו לדרוש מעצמנו יותר. מורכבות דורשת תמיד מאמץ יתר ע"מ להצליח.אין מספיק במאמץ בנוני
********************
מי שאין נפשו משוטטת במרחבם
מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו,אינו סובל הריסות רוחניות בל אין לו גם בניינים עצמיים.הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים מו השפנים שהסלעים מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאינו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה. (הראי"ה קוק זצ"ל)
*****************
אחד מכל חמישה חוזר בשאלה
"זה כמו חיידק מסוכן. אין כמעט בית דתי לאומי, שאינו נפגע במחלה הזאת", אומר פרופ' מוטי בר לב, סוציולוג חינוכי, החוקר את הנושא זה עשרות שנים. "פעם זה היה קורה בצבא. היום אפשר למצוא חוזרים בשאלה כבר בכיתה ח'. המניעים: חשיפה לתרבות הפנאי, פגישות רומנטיות עם חילוניים, מוסר כפול של ההורים ● "הציונות הדתית בסכנה", מזהיר בר לב.
ואז הגיע הרגע הזה, שבו החליטה לנסוע בשבת, והיא נתקפה פחד נורא. מה יהיה אם מישהו יראה אותה? מה יגידו על ההורים שלה? יש לה הרבה חברים ומשפחה גדולה, וכל אדם שני מכיר אותה. ואלוקים יראה אותה, והשמיים לא יפלו? וברק לא יכה אותה? "והייתי צריכה להתחבא כל פעם שנסעתי עם בעלי במכונית. הייתי עוברת ליד איזה מקום, שאני יודעת שיש שם מישהו, והייתי צונחת למטה, מתחת לכיסא. עד היום אני במבוכה. אחרי 12 שנות נישואין אני במבוכה, למרות שאני באמת שלמה עם הצעד שעשיתי, לא שאני מתלבטת, לא שאני מרגישה שעשיתי משהו רע. זה משהו לא רציונלי. יש איזשהו משהו שטבוע, שאני לא יכולה להפטר ממנו".
15 שנים ר' כבר אינה דתית, והחזרה בשאלה עוד מייסרת אותה. היא מרגישה שאיכזבה את הוריה, שבגדה בהם. בגיל 35, עם שלושה ילדים ועם מקצוע מכובד, ההרגשה הזאת אינה מרפה ממנה.
"אני לא מאחלת לאף אחד לעבור חוויה כזאת. גם היום היא כואבת לי. אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. זאת אומרת, קשה לי לראות את עצמי אחרת. זה משהו שהיה קורה ביום מן הימים, כך או אחרת".
קשה לעזוב את הדת. זה לא פתאום שקמים בבוקר ואומרים – זהו. "זה תהליך ארוך שנמשך שנים", אומר פרופ' מוטי בר לב, סוציולוג חינוכי מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. "זהו מסע של בכי ופחדים, אכזבות והצלחות, שבסופו לא תמיד נמצא האושר".
בימים אלה מסכם פרופ' בר לב את ממצאי הביניים של מחקרו על החוזרים בשאלה. מחקר מרתק, מעורר פולמוס, ראשון מסוגו, הבודק את עולמם של יהודים, מוסלמים ונוצרים שחזרו בשאלה. עשר שנים נמשך מחקרו של פרופ' בר לב. עתה לראשונה, נחשפים כאן ממצאי הביניים שלו, העוסקים בדור חובשי הכיפות הסרוגות בישראל. והממצאים מדהימים:
מספר החוזרים בשאלה בחברה הישראלית גדול ממספרם של החוזרים בתשובה. אחד מכל חמישה צעירים, חובשי כיפה סרוגה, חוזר בשאלה. 20 אחוז מבוגרי החינוך הדתי בישראל אינם ממשיכים לקיים אורח חיים דתי. בישובות התיכוניות, שהחברה הדתית ציונית כל כך מתפארת בהן ומשתבחת בהן, עזיבת הדת מגיעה לפעמים, ל- 20 אחוז. בתיכונים הדתיים המצב חמור בהרבה. באולפנות, שם מתחנכות הבנו, המצב טוב יותר: פחות מ- 10 אחוזים. בקיבוצים הדתיים – כרבע מהבנים והבנות נוטשים את הדת. בשולי התופעה הזאת מסתמנת עליה מתונה בהקצנה ובהתחרדות.
"אין בית שאין בו מת", אומר פרופ' בר לב. המגפה כבר הפילה בנים ובנות של רבנים ידועי שם וראשי ישיבות, וילדים של אנשי ציבור בולטים ופוליטיקאים דתיים מוכרים. מדי יום מאבדת הציונות הדתית אנשים טובים, איכותיים ומוכשרים. גן הילדים הדתי, בית הספר המלכתי דתי, הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר – אינם עוד 'תעודת ביטוח' בפני חילון.
…אין גורם בלעדי לחזרה בשאלה, אין גורם מרכזי. זה יכול להתחיל בחשיפה לתרבות הפנאי החילונית: יותר ויותר צעירים דתיים מבלים בפאבים או נוסעים לפסטיבל ערד. וזה יכול להתחיל בפגישה רומנטית עם צעיר או עם צעירה חילוניים. לפעמים באוניברסיטה – החברה החילונית שפוגשים שם, תוכן הלימודים שמעורר מחשבות חדשות וספקות. לפעמים בית הספר או הישיבה אשמים: לא פעם אין תשומת לב אישית מספקת לכל תלמיד. לפעמים יש פער בין המסרים המילוליים של המורים לבין המעשים שלהם. יש וחשיפה לגילויי "צביעות דתית" משפיעה. ולפעמים כיעורם של פוליטיקאים דתיים משפיע.
זה לא משום שהציונות הדתית הרחיקה קצת לכת בפתיחות שלה אל העולם המערבי? אולי המודל החרדי, הדוגל בהסתגרות ובהתבדלות, הוא הנכון?
"החרדים טוענים שנים לגבי יעילות מערכת החינוך שלהם, אך טענתם תהיה מבוססת, רק לאחר שיאפשרו לבדוק את שיעורי עזיבת החיים הדתיים אצלם. ניתן להתרשם, כי מספר לא קטן עוזב אותם בהתגנבות יחידים. את הסגירות וההתבדלות שלהם הציונות הדתית לא יכולה להרשות לעצמה, כי זה יבוא במחיר יקר של הזנחת המדע, התרבות והאמנות, ובמחיר הפסקת הדיאלוג עם החילוניים. אסור לציונות הדתית להתעלם מהמודרנה, אך הפתיחות שלה חייבת להיות מבוקרת.