תודה לכן בנות אולפנה יקרות. פייר, התרגשתי. ניסיתי לחשוב ממה. מה היה שם, בסרטון. מה יש בכן – שפשוט שובה לב. אולי זוהי הכנות. הכנות שרגילים לאפיין בה את הדור שלכם – הדור הישיר, הדור שאין לו חשבונות. הרי כמה קל לראות בכנות הזאת רק איזה שהיא חוצפה ריקה מתוכן. כמה קל לבטל במחי יד כל רצון לאמירה אמיתית ונוקבת. ואני, כמו רבים, התרגשתי. כי הבנתי שכשנאמר שגאולה היא בדור של חצופים, אולי זוהי הכוונה. ואשרי הדור שחוצפתו היא פשוט זעקה אמיתית כזאת מקירות הלב.
ורציתי לומר לכם "שאפו" על האומץ. לא קל להשמיע דברים שהם מעט "אחרים". כלל לא פשוט להיחשף לקהל ענק ולהקריב את תדמיתכן מול עיני עשרות אלפי צופים. ידעתן הרי שזה לא ימצא חן בעיני כולם, אני יודע. ובאמת הנה ראיתן איך מאות רבות של טוקבקיסטים אינם מסוגלים להיחשף כמותכן. חלקם יודעים רק לכתוב תורות חיים גדולות ולהשתפך על כך בעונג - והם מאחורי מסך ומקלדת (ובלבם פנימה קנאה עזה להיות במקומכן...) ואתן בגדלותכן – מביעות את דעתכן ללא פחד.
ואז הקשבתי לתוכן. הקשבתי קשב רב למילים ולקצב ולדופק. אני- זה לא רק החיצוניות שלי, אמרתן. יש בי רבדים ועומקים פנימה. ואתן זועקות שיביטו בכן פנימה. ואז עלו אל מולי המילים "רחמנא ליבא בעי", הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. קודם כל את הלב. ומדרכיו אנו לומדים לחיות את חיינו.
ואני הרי מכיר אתכן ואת לבכן הנדיר ביופיו. הדבר האחרון שרציתן זה לפגוע. בטח ובטח שלא להוציא לעז או לשון הרע - לא על מוסד כזה או אחר, ובטח לא על אנשים פרטיים. היו שקטות בנות, אל לכם לחשוש, אין בכל הסרטון מילה וחצי מילה שאינה במקומה. אין מילה שלא הייתי חותם עליה גם אני.
למעשה, כל צופה בעל אוזן רגישה הבין שהשאלה שהצבתן היא בכלל לא בעניין צניעות דווקא אלא על סדר החשיבות בעולם היהודי והמוסרי. היא על מה מרכזי יותר. ומה קודם למה. היא על המשמעות שהאדם מחפש בעולמו.
האם אמרתם דבר כנגד ההלכה? ניסיתי לשמוע את זה, אבל לא. פשוט לא שמעתי. הרצתי אחורה, ניסיתי שוב, ו-וואלה, שום דבר. לא טענתם "במקום" צניעות. לא פרצתן גדר. כל מה שביקשתם זה טיפה יותר. יותר לעומק.
"צריך למדוד? שיהיה", אמרתן, אבל תנו גם ערך, תנו משמעות. אתן רוצות את האמת. אינכן מוכנות לקבל טקסיות כזאת מבלי הדיבור אל הנשמה, מבלי העיסוי של הלב. ואולי, מה שריגש אותי זה המתנה שקיבלתי מכן: עוד תזכורת יפהפייה לסיבה בגללה בחרתי להיכנס לעולם החינוך. ומדוע בחרתי להיות מנהל. הזכרתם לכולנו שאנחנו המורים צריכים להיות רק בשבילכן. שאנחנו נדרשים לפנות מקום עצום בלב שלנו כדי להכיל אתכן, לחבק אתכן, להוביל אתכן למקום טוב יותר, להנחיל לכם דרך לחיי אמת בדור הזה. ואני מכאן מבטיח: כאלה אנחנו משתדלים להיות. וגם רוצים להשתפר בזה כל הזמן.
אתן גדלות בדור משוגע. הרי פעם הכל היה ברור יותר. יש "אמונת חכמים", משמע: לך בעקבות רבך. היום גדולי הדור הולכים ומזדקנים, חלקם כבר אובדים מן העולם. וסביבכן אנשי תורה ורוח ומעשה גדולים מחד, אבל גם רבנים גדולים שנופלים לתהומות ולשפל המדרגה. "כי אמרו" – לא מספק אתכן. אתן רוצות את האמת לאשורה! בלי עקמימות, ביושר.
אתן דורשות אותה, בלי סנטימנטים, וזה מחייב אותנו, הדור שגדל על ברכי המסורת, לחפש תשובות אמיתיות. ועל כך תודה נוספת: יש לנו לעיתים נטייה לזייף, לתת תשובה שהיא בערך, שהיא בסדר. ובזכותכן, אנחנו נדרשים לדייק ולחפש ולא לשקוט. ואז להיות בטוחים שמצאנו. ואז לחפש שוב.
אתם באמת דור משוגע. ונדיר ביופיו.