הורים מקבלים עבור ילדיהם החלטות רבות. חלקן קטנות ולא משמעותיות, וחלקן החלטות הרות גורל שיכולות להשפיע על מסלול החיים של ילדיהם.
נראה שההחלטה באיזה בית-ספר ללמוד היא אחת ההחלטות החשובות בחייו של ילד. ואכן, במקומות ובגילאים שבהם יש בחירה הורים מתלבטים, מתייעצים ולעתים מתקשים להחליט להיכן לשלוח את ילדיהם.
בשנים האחרונות עולה השאלה על מי מוטלת האחריות לקבל את ההחלטה בנוגע ללימודים של ילד או ילדה העולים לכיתה ז'.
אין מחלוקת על כך שילד לא יכול להחליט באיזה בית-ספר יסודי הוא "רוצה" ללמוד. אף הורה לילד בגן-חובה לא משתף את בנו בהתלבטות להיכן לשלוח אותו בכיתה א'. ההורים בוחרים את בית הספר שלדעתם הכי מתאים לתפיסת עולמם וליכולותיו ולצרכיו של הילד.
כאשר חייל משתחרר מהצבא ומתלבט איזה מקצוע ללמוד ובאיזו אוניברסיטה, הוא יכול להתייעץ עם הוריו, אך ברור שההחלטה בסופו של דבר תהיה שלו.
סמכות ההורים
בטווח שבין כיתה א' לאוניברסיטה, עולה השאלה לגבי דרך קבלת ההחלטות בתחילת כיתה ז' או ט'.
שאלה זו נוגעת לא רק לקבלת החלטה בנוגע לבחירת בית-ספר, אלא לסמכות ההורית בכלל. עד איזה גיל הורים קובעים את אורח החיים של ילדיהם? עד איזה גיל הורים יכולים לדרוש מילדיהם לחזור מבילוי בשעה מסוימת, להכין שיעורים, להתלבש בצורה כזו או אחרת, ועוד כהנה וכהנה שאלות הנוגעות לסמכות הורית.
בספר שיקום הסמכות ההורית מתייחס פרופ' חיים עומר לסמכות החדשה בעידן שבו ילדים לא נשמעים למבוגרים רק מכוח היותם מבוגרים, כפי שהכרנו בעבר.
ההורים, לשיטתו של עומר, מחויבים להשגיח על ילדיהם עד סוף תקופת התיכון או עד שהילד עוזב את הבית, המאוחר מבין השניים. כלומר, חייל או סטודנט הגר בבית הוריו, יהיה מחויב לכללי הבית ולנורמות שההורים קובעים. מובן שצריך להיות פער בין הכללים לילד הלומד בבית ספר יסודי לכללים לסטודנט באוניברסיטה, אך שניהם יהיו כפופים לכללי ההורים.
לפי שיטה זו ברור שכאשר צריכה להתקבל החלטה משמעותית עבור ילד בגיל אחת עשרה או שתים עשרה, ההורים הם שאחראים לקבל אותה.
בהנחה שזו אכן החלטה משמעותית שתשפיע על חייו של הילד ויהיו לה השלכות על עתידו, ברור שלא ניתן להפיל את האחריות לתוצאותיה על ילד צעיר שפעמים רבות שיקוליו אינם השיקולים החשובים ביותר בעיני ההורים.
האם משמעות הדבר היא שכמו במעבר בין גן-חובה לכיתה א', רצונותיו של הילד כלל אינם נלקחים בחשבון? כנראה שלא. דעתו של הילד חשובה. צריך לשמוע אותו, להקשיב לטיעוניו ולנהל אתו דיון על האפשרויות הקיימות ועל הקריטריונים לבחירת בית-ספר מתאים. רצונו של הילד צריך להילקח בחשבון בזמן קבלת ההחלטה, אך לאורך כל הדרך צריך להיות ברור שההורים הם אלו שמחליטים.
לעתים נוח לנו יותר שהילד יחליט. כך, אנחנו משכנעים את עצמנו, יהיה לו קל יותר להתמודד עם הקשיים הכרוכים במעבר לבית-ספר חדש, ובקפיצת המדרגה ברמת הקושי הלימודי אותה חווים ילדים רבים במעבר לחטיבת הביניים. הוא ידע, ואנחנו נוכל להזכיר לו, שהוא בחר בבית-ספר זה. עם זאת, נראה שהידיעה של הילד שהוא זה שבחר יכולה להשפיע גם לכיוון ההפוך: אם בחרתי לבוא לכאן כי חשבתי שיהיה לי כאן טוב, אולי אני יכול גם לבחור לעבור כעת לבית-ספר אחר בו יהיה לי טוב יותר?
ילדים ובני נוער, לפי שיטתו של חיים עומר, רוצים לראות מולם הורים חזקים שיודעים מה טוב עבורם, מכוונים אותם ומציבים להם גבולות. מובן שהם גם רוצים שדעתם תישמע ברצינות ותילקח בחשבון, אך את ההחלטה המשמעותית והחשובה, הם ישמחו תמיד להפקיד בידי הורה מנוסה, אחראי ודואג, הרואה את התמונה הרחבה, ובוחר עבורם את הבחירה הטובה ביותר.
על פי רוב, כאשר ילד יודע שהוריו התלבטו, חשבו ובדקו, הקשיבו לאנשי מקצוע, לחברים ולתלמידים בבית הספר, ובסופו של דבר החליטו את ההחלטה שלדעתם היא הטובה ביותר עבורו, הוא נרגע ומקבל את ההחלטה באהבה ובהשלמה. כיוון שכך, חשוב גם להגביל את זמן קבלת ההחלטות ולא להתלבט עד לרגע האחרון.
וכשרוצים להחליף בית ספר ?
באופן דומה יש להתייחס למעבר בין בתי ספר במהלך שנת הלימודים או במהלך החופש הגדול. בעידן שבו אנו חיים השפע ויכולת הבחירה הכמעט בלתי מוגבלים באים לידי ביטוי בכל התחומים: ערוצי הטלוויזיה, אתרי האינטרנט, ביגוד ועוד. המציאות מגיעה לעולם הווירטואלי בזמן אמת דרך הווטסאפ, הפייסבוק ודומיהם, ניתן להחליף כל דבר תוך זמן קצר מאוד, אין צורך לקבל החלטות ארוכות טווח, כל החלטה נתונה לשינוי וכל רכישה ניתנת להחלפה.
לעתים כך מתייחסים תלמידים גם לבית הספר. לא טוב לי? אמצא בית-ספר אחר. קשה לי? המורה לא מבין אותי? אעבור לבית הספר שמעבר לכביש.
גם כאן תפקידם של ההורים משמעותי וחשוב:
בחירת בית-ספר אינה חתונה קתולית, וניתן לעבור ללמוד בבית-ספר אחר. אך חשוב לזכור שזו החלטה משמעותית שיש להתלבט בה בכובד ראש לפני שמקבלים אותה, ושצריך סיבות טובות מאוד כדי לממשה, ואולי אף כדי להעלותה.
כאשר התלמיד יודע שהוריו בחרו עבורו את המקום הטוב ביותר, ושהם נחושים שזהו אכן המקום הטוב עבורו, סביר להניח שהוא לא יבקש לעזוב בעקבות אירוע שולי. הוא לא יחשוב כל העת שקיימת בידיו האפשרות לברוח מהקשיים הקיימים, וממילא יכולת ההסתגלות שלו לבית הספר תגבר משמעותית, ואתה גם רמת שביעות הרצון.
לסיכום: האחריות לבחירת מקום הלימודים של ילד בגיל חטיבת ביניים ותיכון מוטלת על הוריו. דעתו ורצונו של הילד צריכים להיות אחד מהשיקולים בתהליך בחירה זה, תוך הבהרה שההחלטה תתקבל בסופו של דבר על-ידי ההורים.
כך הילד מרגיש בטוח ומוגן, והוא מבין שהתקבלה ההחלטה הטובה ביותר עבורו, תוך שמיעת דעתו והתחשבות בה.
בשולי הדברים: קיימת לעתים נטייה לדבר על בתי ספר טובים יותר וטובים פחות. לאחרונה, אף הגדיל לעשות אחד מאתרי האינטרנט, כשניסה לקבוע את מחירי הדיור בערים ובישובים לפי ציוני המיצב של בתי הספר.
חובתם של ההורים אינה למצוא לילדיהם את "בית הספר הטוב ביותר", אלא את בית הספר המתאים ביותר עבורם.
האם בית-ספר בו התחום הלימודי משמעותי ודומיננטי יהיה בהכרח טוב לכולם?
האם בית-ספר בו כל התלמידים לומדים מתמטיקה ופיזיקה ברמת חמש יחידות לימוד יהיה בהכרח טוב לתלמיד המצטיין בתחומים הומניים?
האם בית-ספר בו לומדים אמנות בכל יום, ותחום זה הוא תחום הלימודים המרכזי יהיה טוב לתלמיד שאוהב מדעים?
מובן שלא.
ההורים, אם כן, אחראים, מתוך היכרות מעמיקה עם בנם, לבחור את בית הספר המתאים ביותר עבורו, כדי שיוכל להתפתח, לצמוח ולהגיע להישגים גבוהים לפי יכולותיו וצרכיו.
הכותב הוא מנהל בית החינוך אמי"ת דביר, בית-שמש