לפני שבוע ראה אור ספר חדש שכתבתי על נחמה ליבוביץ ושמו 'רוח בכנפיה'. בספר הזה, שביני לביני קראתי לו 'נחמה הקטן', בניגוד ל'נחמה הגדול', אני מספרת את חייה של נחמה כסיפור. לא ספר עיון כבד ומחקרי, אלא כרומן היסטורי, סיפורי וזורם המיועד לסוג אחר של קריאה וקוראים. 'רוח בכנפיה' נכתב בהזמנת ידיעות ספרים לקראת הפיכתה של נחמה ליבוביץ לדמות השנה של חמ"ד, אבל יש בו גם מענה לפניות רבות של הורים אלי במהלך ארבע עשרה השנים שחלפו מאז יצא 'נחמה' בבקשה שאכתוב גרסה שמתאימה גם לנוער.
'רוח בכנפיה' מלווה את נחמה במסעה להפוך לנערה ולאישה, בניסיונותיה ובמאבקיה להגשים את חלומה הגדול, להתפתח ולצמוח בעולם של לימוד ושל הוראה. נחמה מתחתנת עם אהובה למרות התנגדות הוריה, ובסופו של דבר עולה איתו ארצה. כאן, בארץ, על רקע אתגרים של קליטת עלייה ומאבקים ביטחוניים לומדת נחמה להיות מורה ומפתחת, ומשכללת, את דרך ההוראה והלימוד שלה. מול שיטת השינון שהייתה נהוגה בבתי הספר, היא מפתחת שיטה שמלמדת לחשוב, להשוות ולנתח. היא מלמדת את תלמידיה להפעיל את מוחם ואת ליבם, ולהאהיב עליהם את הלימוד בכלל, ואת התנ"ך בפרט.
במהלך החודשים שבהם כתבתי את 'רוח בכנפיה' פתחה הספרייה הלאומית בפניי את שערי הארכיון שלה, כולל ארכיונה של נחמה שהובא לשם לאחרונה ועוד לא הספיק להתמיין ולהיקלט כמקובל. אף על פי כן, הם הרשו לי בנדיבות ומתוך אמון לחטט בארגזים, וכך, בהתרגשות לא קטנה, מצאתי כל מיני מכתבים שלא היו תחת ידי כשכתבתי את נחמה 'הגדול'. ביניהם שני מכתבים מרתקים של נחמה לאביה, התכתבות עם מי שתהפוך למשוררת רבקה מרים, וכן לא מעט מכתבים שכתבו לה תלמידות ותלמידים, בארכיון מצאתי גם מכתבים בגרמנית, ובהם הזמנה לראיונות קבלה, ששלחה לה הנהלת בית הספר הראשון שבו לימדה בברלין, כשהייתה רק בת עשרים. כל אלה הכנסתי לספר החדש.
צילום: פרטי
פרק מתוך הספר רוח בכנפיה: "פה, בגרמניה של היום"
"ואני חשבתי שריגה היא עיר גדולה," אמרה מירה לנחמה בת דודה בחיוך רחב. "ברלין לא רק גדולה יותר, אלא גם יפה יותר." הן טיילו באחד הרחובות הראשיים, ועיניהן לא שבעו מלבלוע את היופי הזה: בתים, גינות, חנויות ובניני ציבור גדולים ומפוארים. נחמה הסכימה בהחלט עם בת הדוד. היא הייתה בת ארבע עשרה, והתגוררה עם משפחתה בברלין כבר חודשים אחדים. לא היה קשה כלל לעזוב את ריגה. רהיטים וחפצים ובגדים נארזו היטב ונשלחו ליעדם: בית חדש ויפה בשדרות זוארץ. הוריה רשמו אותה לגימנסיה. חיים חדשים התחילו.
"הנה בניין התיאטרון!" הכריזה נחמה, וקראה בסקרנות את השלט המצויר הגדול המספר על המחזה החדש.
"תראי," התלהבה בת הדוד מול חלון ראווה מפואר, "הביטי בשמלות, אילו שמלות יפהפיות לובשות פה הבחורות! ראית את התסרוקות המודרניות, הקצרות, שלהן? הלוואי שאמא שלי הייתה מרשה לי להסתפר כך..."
נחמה הקשיבה לה בחצי אוזן. חנויות הבגדים והתסרוקות העכשוויות לא עניינו אותה. אותה עניינו הצגות התיאטרון והאופרה, והשלטים שבישרו על נוכחותן לכדו את עיניה. מתברר שאפילו ראינוע יש בברלין! מי יכול להאמין שתמונות מצולמות יכולות גם לנוע כמו בחיים ממש. בריגה היו אולמות הראינוע רק שמועה רחוקה. השפע התרבותי שהציעה ברלין הציף את נחמה. והאוניברסיטאות! ובית הספר הגבוה ללימודי היהדות! עתיד שלם, אופק שלם נפתח פה.
בליבה הודתה נחמה למהפכת אוקטובר, שגרמה לדוד צבי ולאביה להבין שרוסיה אינה עוד המקום ליהודים בכלל, ולסוחרים כמו בני משפחתם בפרט. אכן, אחרי תקופה קצרה בסנט פטרבורג שלפני שנים אחדות הפכה לפטרוגרד הבין הדוד צבי לאן נושבות הרוחות, והחליט לבנות למשפחתו המורחבת בית גדול בברלין, "גרטנהיים" שמו, שגם אחיו ומשפחתו יגורו בו.
משפחת ליבוביץ לא הייתה היחידה שהעמיסה ביום בהיר אחד את מיטלטליה כולם על אוניה והפליגה לגרמניה. לגל ההגירה לברלין הצטרפו יהודים רבים שחשו אי נוחות ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר 1918. סידורי המעבר נעשו, ולקראת 1919, כשמלאו לנחמה שלוש עשרה שנים, עברה המשפחה לבית החדש שבברלין.
השפה הגרמנית הייתה שפתם גם בלטביה, כך שנחמה לא נתקלה בקושי מיוחד במעבר לברלין ובלימודיה בגימנסיה. בפאתי ברלין, בשכונת וילמרסדורף האמידה והמבוססת, שכנה גימנסיה ססיליה, ואליה הלכה נחמה מדי בוקר. הוריה, שהכירו היטב את בתם, לא חששו כלל לשלוח אותה לבית ספר ממשלתי.
לא השפה הייתה הבעיה, אלא המורים. בתום השבועיים הראשונים של הלימודים בגימנסיה נכנסה נחמה הביתה ומיד אחרי שסגרה את הדלת אמרה בקול: "הלימודים פה משעממים נורא!".
"גם המורה להיסטוריה?" שאל אביה בחיוך. הוא ידע למה הוא שואל, ונחמה נאלצה להודות שהמורה שלה להיסטוריה פראו הלנה הייתה היחידה שממש ריתקה אותה. השאלות ששאלה בכיתה גרמו לה לחשוב ולפתוח ספרים. פראו הלנה ידעה להסביר דברים, והבינה מה תלמידותיה אינן מבינות.
"אתן חיות בתקופה היסטורית מיוחדת," הסבירה להן המורה הלנה בשיעור ההיסטוריה. "תקופה של מהפכות. אירופה הולכת ומשתנה, בני האדם משתנים," אמרה המורה. "ברלין היא מקום נפלא לחיות בו בתקופה הזו, ועליכן להודות על מזלכן הטוב. במקומות אחרים שורר רעב ומחסור ואילו כאן בברלין לא חסר לכן דבר, לא לגוף ולא לרוח." המורה הסבירה את ההבדל בין מלוכה לרפובליקה, ודיברה בשבחה של רפובליקת ויימאר – הרפובליקה הגרמנית של הזמן הזה, שחרתה על דגלה שוויון בפני החוק, חופש דיבור וחופש מחשבה. "בהיסטוריה לא היו הרבה תקופות, אם בכלל," אמרה המורה, "שבני האדם כולם, ללא הבדל מוצא וגזע ודת, היו יכולים לרכוש לעצמם השכלה במידה שווה, וללכת ללמוד בכל מקום שיחפצו. חלק מכן," הדגישה המורה, "יודעות טוב מאחרים למה אני מתכוונת." ובדברה הביטה בעיניהן של תלמידותיה המהגרות, אלה שהגיעו לברלין ממזרח אירופה ממש לאחרונה, כמו נחמה ובנות דודה. "אתן, בנות המהגרים שלומדות איתנו פה, שאלו את הוריכן, ואת הורי הוריכן, האם היו יכולים ללמוד באוניברסיטה במקום שבאו ממנו. אתן תגלו שהתשובה היא: לא ולא." נחמה הקשיבה לה בתשומת לב והבינה: היא אומרת מהגרים, אבל מתכוונת ליהודים.
"פה, בגרמניה של היום," המשיכה המורה, "כולם יכולים ללמוד, בכל אוניברסיטה. ואני מקווה שגם אתן, או לפחות המצטיינות שבכן, תעשו זאת." בדברה נעצה מבט חד ומכוון בעיני נחמה. היא המשיכה ודיברה על אמנות, על רוח האדם החופשית, על כוח היצירה שלו. היא דיברה על המדע ועל הפיזיקאי הגאון המודרני אלברט איינשטיין, היהודי גם הוא. נחמה הכירה את שמו של האיש, שאחיה ישעיהו הזכיר שוב ושוב בהתפעלות ובהערכה גדולה. נחמה הביטה במורתה ושתתה בצמא את מילותיה. היא נזכרה בפסוקים מספר בראשית, "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו." צלם האלוהים של האדם מאפשר לו את כל החופש הזה, ואת יכולת היצירה. וגם את האחריות, כך לימד אותה אביה. האחריות לקיום עולם הגון וישר ומוסרי מוטלת על האדם, כלומר – על כולם, גם עליה עצמה.
נחמה ובנות דודה היו פטורות מהליכה לגימנסיה בשבת. הן התחייבו, עם זאת, להשלים את החסר בכוחות עצמן. זו לא הייתה בעיה גדולה, כמובן. נחמה הודתה על החופש הזה, שבזכותו הייתה יכולה להצטרף לאביה בהליכה לבית הכנסת לתפילת השבת, לסעוד עם כל המשפחה את סעודת השבת, להמשיך לחדד את המוח בשאלות קשות יותר ויותר ששאל אביה אותה ואת אחיה ובני דודה. מקומה סביב שולחן הלומדים המשפחתי היה מובטח כבר, והיא לא נאלצה להיאבק עליו. הכול ידעו שנחמה יודעת להשיב על השאלות לא פחות מאשר אחיה ובני דודה, וגם אמה נאלצה להשלים עם הדבר.
צל אחד העיב על השלווה המשפחתית – היעדרו של הדוד ליפמן. ליפמן נאסר בידי הצבא הבולשביקי ברוסיה, וגורש לסיביר. הוא לא היה יכול להצטרף לשאר בני המשפחה, שעקרו לברלין, וכולם דאגו לו מאוד. לולא הצל הזה היו החיים בברלין יפים ומאירי פנים יותר מאי פעם. בשנים ההן לא היה אפילו רמז לכך שבעוד זמן לא רב יעבור על גרמניה גל עכור ונורא, וברלין תהפוך לדבר מה שונה לגמרי.
"פרויליין נחמה!" קראה לה בוקר אחד המורה לגרמנית בגערה. "זה שקיבלת ציון גבוה בחיבור לא מתיר לך לפטפט בזמן השיעור!" נחמה השפילה את עיניה. היא ידעה את השפה הגרמנית מצוין, ואהבה ספרות – גרמנית או אנגלית – מאוד-מאוד, אבל כתלמידה מבריקה הבינה היטב לאן המורה חותרת כבר בתחילת השיעור, מהמשפט הראשון שאמרה, ופשוט השתעממה. נחמה שנאה להיות משועממת. היא אהבה לשוחח עם חברותיה החדשות, שאהבו אותה, את דמיונה העשיר ואת הסיפורים המשעשעים שהרבתה לספר להן.
"למרות הכול," אמרה נחמה לבת דודה אסתר כשחזרו יחד מהגימנסיה באותו היום, "עדיף ללמוד בכיתה מאשר בבית. בכיתה אפשר לשמוע גם את דעותיהם של התלמידים האחרים ואילו כשהמורה, חכם ככל שיהיה, בא אלייך הביתה – את שומעת רק אותו."
"אבל המורה יודע טוב יותר," התווכחה איתה אסתר.
"יתכן," אמרה נחמה, "ועדיין - לפעמים התלמידים מוסיפים דברים שהמורה לא חשב עליהם כלל, וככה הכול הרבה יותר מעניין."
"את תהיי מורה," קבעה אסתר. "אני בטוחה בזה."
"בהחלט יכול להיות," ענתה נחמה. "מה שבטוח, אם אהיה מורה לעולם לא אשעמם את תלמידיי."
"איך את יכולה לדעת שלא תשעממי אותם?" צחקה בת הדוד.
"פשוט מאוד," אמרה נחמה, "אני לא ארצה להם הרצאות, אלא אשאל אותם שאלות."
"ואם הם לא ידעו לענות?"
"אלמד אותם לענות. אלמד אותם לחשוב."