שאלה
שלום כבוד הרב,
לאחר לבטים החלטתי לכתוב על התלבטותי היומיומית, בתקווה למענה.
אני בת 17, ממשפחה דתית לאומית ומגיל 12 אני שומרת נגיעה ובמשך תקופות ארוכות של כשנה וחצי שנה לסירוגין .
אני משולבת במסגרות רבות מחוץ למדרשה בה אני לומדת, בין השאר מסגרות המשלבות בין בנים ובנות, חילונים ודתיים.
מזה חצי שנה אני שומרת נגיעה, אך לא בלב שלם ולא בשל הסיבות הנכונות.
בשנתיים האחרונות משפחתי נקלעה למצב כלכלי שאינו מזהיר ובעקבות זאת החלטתי לקחת על עצמי שמירת נגיעה, מתוך מעין "הסכם" עם הקב"ה, שאם אשמור נגיעה - הפרנסה תגיע לביתי ביתר קלות.
אני מרגישה חלולה מבפנים, למרות שרבים מעריכים אותי על שמירת הנגיעה ועל הצניעות. הדבר מרחיק אותי מהדת וגורם לי לחשוב על עתידי כבחורה מסורתית ולא דתייה לגמרי, מה שרחוק אלף שנות אור מחינוכי בבית,בבית ספרי ומהתנהגותי במקומות האלו.
אני יודעת שאני יכולה לשמור על עצמי ועל גבולותיי גם בלי שמירת הנגיעה, אך בשביל לא להעמיד עצמי בפני הניסיון מלכתחילה-אני עושה זאת.
הסיבות היחידות שמחזיקות אותי כרגע הן ההורים שלי והקושי לאכזב אותם ואת הקרובים עליי, אך הסיבות האלו מתערערות מדי יום ביומו.
בימים אלו, אני מתלבטת בין שאר העניינים הקשורים לקביעת עתידי גם במסגרת שלאחר סיום התיכון. התלבטותי בין השירות הצבאי בחיל המודיעין לבין שירות לאומי במשרד ממשלתי כלשהו הוא עניין שאני מתעסקת בו על בסיס יומיומי, והוא שגורם למריבות לא מעטות עם הוריי.
לא פעם הזכרתי לעצמי ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אך איני מרגישה כך באמת.
אני יודעת ומכירה חלק גדול מהמקורות ואני שומרת נגיעה כבר מעל לחצי שנה. השכל מבין, יודע ומכיר בכך שזה הגיוני, אבל הלב מרגיש אחרת..
מה אוכל לעשות כדי להתחזק ולשמור את המצוות בגלל הסיבות הנכונות באמת ומתוך רצון לעשות כן ולהוריד מעליי את הנטל הכבד?
איך אוכל להשפיע על הראייה שלי בנוגע לאופי הבית שארצה להקים בעז"ה בישראל?
בתודה רבה על הקדשת זמנך, גם לקריאת השאלה וגם לתשובתך עליה,
ירדן.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
ערב טוב
שאלתך משקפת בגרות ועומק שלא תמיד מאפיינים בחורים (ובחורות) בגיל כה צעיר. התרשמתי שאת מודעת לעצמך ומתאמצת להתקדם ולהתחזק, בכנות וברצינות. יישר כוחך.
איני בטוח שאני יכול לסייע לך, וזאת משני טעמים.
הראשון הוא שאיני מכירך, ונראה לי שאדם שקרוב אלייך ויודע מי את ומה המרחב שבתוכו את נתונה, יוכל לייעץ בצורה מיטבית. הרי אין כאן תשובה אחת נכונה או מדוייקת...
מעבר לזה - כמדומני שאף אדם בעולם לא יוכל לתת לך תשובה מספקת, והדברים מסורים ללב ולנפש של כל אדם ואדם. חז"ל למדו אותנו ש'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם'. מכאן שהתהליך של מאמץ ומאמץ מחודש, תהליך הדומה לזה שאת מתארת בשאלתך, הוא התהליך שמאפשר לאדם להכיר את עצמו, וללמוד מהם הצעדים שעליו לעשות על מנת להתקדם ולהשתפר.
למרות שתי הסתייגויות אלו, אציע כמה דברים, אך אני שב ומחדד שטוב יותר להתייעץ עם מורה/הורה/מדריכה וכיו"ב, ובעיקר להאמין בעצמך ולהתקדם.
כמדומני שהחוויה שאת מתארת מאפיינת את האדם הדתי במקרים רבים. מערכת היחסים עם המצוות איננה קבועה ורציפה. יש זמנים שמצוות מסויימות נעשות על ידינו מתוך הזדהות והתלהבות, השלמה וכנות, ויש זמנים בהם קשה לנו יותר עם מצווה כזו או אחרת, ואנו מקיימים אותה לאור מחוייבותנו למסורת, לאור הברית שלנו עם הקב"ה ועוד.
כמדומני שראשית כל יש להתבונן במציאות זו בעין טובה ולא לשפוט אותה (ואת עצמנו) בחומרה. אכן טוב יותר להרגיש כנות בכל מעשינו, ומיד אציע כמה כיוונים לחזק את הפן הזה, ובכל זאת, צריך לזכור שכמו שהיחסים של האדם עם הסובבים אותו הינם דינמים, לעיתים הוא מתרפק על הוריו ולעיתים עסוק בעצמו (וממשיך להיות ילד שלהם...), כך גם יחסינו עם הקב"ה ומצוותיו.
מה בכל זאת אפשר לעשות?
נראה לי שישנם שלושה מרחבים שדרכם אפשר לחזק את הזיקה למצוות.
האחד הוא הלימוד. לימוד מעמיק של תורה ושל חכמה שעומדות מעבר ומאחורי המצוות המעשיות, לימוד כזה יכול לסייע (לאנשים מסויימים) לדבוק במצוות ולהזדהות איתן.
השני הוא החברה. פעמים רבות אדם שנתון בתוך הקשר מסויים מתחזק במעשיו, ובהקשר אחר (ציני, מזלזל ועוד) מתרחק מיכולת חווית כנות בקיום מצוות.
השלישי הוא המפגש של האדם עם עצמו. בחלק מהמקרים תחושת הזרות כלפי המצוות נובעת מכך שהאדם לא מפנה זמן איכותי במהלך היום לשוחח עם עצמו, להקשיב לעצמו, לשים לב לנפשו, ומכאן נוצרת חסימה בינו לבין העולם הפנימי והרוחני - דבר שעלול להוביל לתחושת ניכור כלפי המצוות.
כל טוב
אורי