שיעורי אמונה

ב"ה

שלומות!

אכן, אני מסכים שקשה להתייחס ללימוד אמונה כלימוד שאין בו התחברות פנימית אל הדברים הנלמדים.
וכך אנו לומדים מתוך סיפור נפלא על הבעל שם טוב:
"דבר זה שמעתי מפי זקני, הבעל שם טוב.
מעשה שהיה אחד מנגן בכלי זמר יפה מאוד במתיקות ועריבות גדולה,
ואותם שהיו שומעים זה לא יכלו להתאפק מגודל המתיקות והתענוג,
עד שהיו רוקדים כמעט עד לתקרה מחמת גודל התענוג והנעימות."
כך, שלפעמים, אנו לא שומעים את הקולות ולכן לא מסוגלים לרקוד עד השמיים, ולקפוץ מתוך תענוג ושמחה. וזהו יסוד רוחני משמעותי - אי אפשר להגיע אל האמונה מבלי להתחבר אל משמעותה, מבלי להבין שאין כאן אוסף של פסקאות אלה יצירה מופלאה.
לנו זה מאוד קשה. בעיקר, כשמתעוררות השאלות הראשונות שמערערות לנו את תפיסתנו הילדותית.

מצרף לך חלק מתוך הפרק הראשון בספרי שעומד לצאת (בקרוב...) :

"אני נוהג במכונית נוחה בשעה שבחוץ שורר מזג אויר בהחלט לא נוח – האורות המוחזרים על ידי המדרכה הרטובה מרצדים ומבלבלים, והתנועה כבדה בשני הכיוונים. החלונות סגורים עד הסוף, כך שהרעש המעצבן של הצופרים, חריקת הבלמים וההילוכים נשאר בחוץ. בקרת האקלים האוטומטית של המכונית יוצרת אוירה מלאכותית ונפלאה של שלווה ונוחות, בשעה שמכשיר ה – C.D משמיע, בשקט, באמצעות ארבעת הרמקולים של מערכת הסטריאו, את הקטע המוזיקאלי האהוב עלי והמטרונום הבלתי פוסק של המגבים מקיש בקצב עמום משלו. לרגע – ויותר מזה – נעלם מתודעתי לחלוטין העולם הסוער שמחוץ למכונית. אינני מודע עוד לאורות המסנוורים, למהומה ולרעש המעצבן, בשעה שבתוך המכונית אופפת אותי הרגשה של נוחות מרגיעה, מבטי מופנה מהשמשה הקדמית ומעופף קלות מעל לאורות העמומים המנצנצים במספריהם הדיגיטאליים המרגיעים מלוח המכוונים האוטומטי כמעין כוכבים מאותתים. כני מחייך בלבי, בשעה שההיפנוזה העצמית שלי מצליחה להדוף את המהומה והסכנות של העולם החיצון , את התוהו ובוהו הסוער של הכביש הראשי או המחלף המתקרב, ועליו מפלצות – הכביש השואגות ודוהרות לעברי. פנים המכונית נראה לי כעולם לעצמו, כיקום השייך לי ושיש בו הכל, עם כללים משלו והמושיט יד לעבר הגורל המיועד לו, נוסע לכל כיוון הרצוי לו, אדון לעצמו. העיניים נעצמות בשמץ של אופוריה. ופתאום, זעזוע. ההתנגשות...."

תיאור זה משקף את החוויה הקשה בה נתקל כל אחד מאתנו בשעה שעולמו האמוני, התמים הטהור, ולעיתים – הילדותי, מתערער.
מי לא זוכר את התפילה בגן ובכיתה א'?! כמה התלהבות היתה בנו? כמה שמחנו ביום בו לבשנו ציצית לראשונה?! והדלקת נרות הראשונה באותה קבלת שבת בה זכינו להיות אימא של שבת?! ומי לא זוכר את מסיבת הסידור, שלא לדבר על ההתרגשות הגדולה מסביב למסיבת החומש.
השנים הראשונות מתייחדות בשלמות פנימית. אנו מתמודדים עם הסובב כמו רכב יוקרתי הגולש בינות לברקים וסערות. כל השאלות והתהיות, הספקות והמצוקות חולפים על פנינו ואנו ממשיכים קדימה. ואז, ביום אחד, מתרחשת ההתנגשות. הפעם הראשונה בה משהו מסערות החיצוניות חודרות פנימה. השלווה מופרת, ומשהו באיזון, ביציבות, השתנה.
לפעמים זה בגלל הפיגוע האחרון ולפעמים בגלל תחושה של סתירה בין התורה למדע. לפעמים זו תחושה של מחנק וחוסר יכולת להזדהות עם מה שהיה מרכז חיינו ולפעמים זה מפגש עם אשיות תורנית שהתנהגותה הרחיקה אותנו, פגעה בנו.
לא משנה מה הסיבה. התחושה של "ההתנגשות", של זעזוע גדול המעורר שאלות ותהיות קשות ומסובכות, פוקדת רבים מאתנו ומערערת את היסוד האמוני של חיינו.
יחד עם זאת, התהיות הללו מסוגלות להביא לידי ביטוי שתי תופעות הפוכות הקשורות בכאב. האחד, כאב הנובע מגדילה, מצמיחה. כאב של התפתחות, של פריצה חדשה. כאב הדומה לכאב הלידה. מאידך, כאב יכול לבטא שבר גדול, נפילה, ריסוק, מוות. בעולם הרוח כל כאב מכיל את שתי האפשרויות גם יחד. הכל תלוי בנו. האם יתברר שהכאב הוא גילוי לבריאות, לצמיחה או שמא הכאב הוא אות לניוון ההולך ובא.
פעמים רבות, "מצוקת ההתנגשות" אינה באה כתוצאה משבר, מתהיה שלא באה על סיפוקה. פעמים, תחושות אלה הן תוצאה של חיפוש משמעות עמוקה יותר, מקיפה יותר. האדם חש שמיצה את כל הכלים הרוחניים העומדים לרשותו. קול פנימי זועק, מעורר: "הלאה, הלאה, יותר גבוה!". פעמים רבות, איננו מצליחים לבטא את התחושות הללו במילים. יש לנו תחושה עמומה, מחנק פנימי, מעין חוסר חמצן המהווה ביטוי לכמיהה לרוחני, לעמוק, לנשגב. זוהי הפראות הפנימית המבקשת להתפרץ החוצה ולא יודעת איך.
כל התחושות הללו הן ביטוי לרצון שלנו לבטא את הכישרון המיוחד שנטוע עמוק בתוכנו: האמונה."


כל טוב,

שי