עירוב חצרות במחנה

משה שלום,
יש לחלק בין מחנה גדול שבו מתגוררות משפחות רבות למחנה רגיל.
אולם לפני החילוק נסביר בקצרה מהו עירוב חצרות.
מהתורה מותר בחצר שגרים בה דיירים רבים,לטלטל מהבתים לחצר ומהחצר לבתים(החצר היא משותפת לדיירים שדלתות בתיהם פתוחות לחצר).
חכמים אסרו טלטול זה עד שיערבו כל דיירי החצר,וכך הופכת החצר לרשות היחיד.
כיצד מערבין?
כל דיירי החצר לוקחים חלת לחם אחת,ומניחים אותה באחת הדירות שבחצר וכך הדירה שבה האוכל המשותף היא הדירה העיקרית לכל הדיירים.
היום נוהגים לעשות את העירוב פעם בשנה.להלן מה שכתב בעניין זה מרן הראש"ל הרב מרדכי אליהו שליט"א בספרו
"הלכות חגים":
א.עושים "עירוב חצרות" מדי שנה בשנה ורגילים לעשות את העירוב עם מצה בשיעור חצי קילו בערך, ובדרך כלל עושים זאת בערב פסח. כשחל ערב פסח בשבת יעשו "עירוב חצרות" בערב שבת. ויש שנהגו לעשות "עירוב חצרות" בשבת חול המועד. ויעשו את העירוב אחרי מנחה לפני השקיעה ולפני כניסת שבת. אם אין שהות לכך - יעשו עירובי חצרות לפני מנחה.
ב.העירוב צריך להעשות על ידי חכם המכיר את ההלכות, וכן יעשה:
יקנה הרב את המצות ויגבהן טפח, אחר כך יתן את המצות שלו לאדם אחר ויאמר לו: "זכה בעירוב זה לאחינו בני ישראל הדרים פה עמנו ושיבואו לדור בעיר הזאת שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בשבת וביום טוב". \אם המצוות שייכות לאדם אחר - אותו אדם יתן את המצוות לרב והוא יתן אותם למישהו שיזכה בהם לכל הקהל\.
יגביה הזוכה את המצות טפח, ואחר כך יקח הרב את המצות ויברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב" ויאמר:
בְּדֵין עֵירוּבָא. יְהֵא שָׁרֵי לָנָא לַאֲפוֹקֵי וּלְעַיּוּלֵי וּלְטִלְטוּלֵי מִבַּיִת לְבַיִת וּמִבַּיִת לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבַיִת וּמִבַּיִת לְבוֹר וּמִבּוֹר לְבַיִת וּמִגָּג לְגָג וּמֵעֲלִיָּה לְתַחְתִּית וּמִתַּחְתִּית לַעֲלִיָּה וּמִזָּוִית לְזָוִית וּמֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת כָּל מַאי דְּצָרִיךְ לָן בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה וְיָמִים טוֹבִים לָנוּ וּלְכָל הַמִּסְתּוֹפְפִים עִמָּנוּ מִכָּאן וּלְהַבָּא מִפֶּסַח זֶה עַד פֶּסַח שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם בְּעֶזְרַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לָעַד.
ג.צריך שיבין מה שאומר, וטוב שיחזור לומר בלשון הקודש: "בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לָנוּ להוציא ולהכניס ולטלטל מִבַּיִת לְבַיִת וּמִבַּיִת לֶחָצֵר וּמֵחָצֵר לְבַיִת וּמִבַּיִת לְבוֹר וּמִבּוֹר לְבַיִת וּמִגָּג לְגָג וּמֵעֲלִיָּה לְתַחְתִּית וּמִתַּחְתִּית לַעֲלִיָּה וּמִזָּוִית לְזָוִית וּמֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת כָּל מַאי דְּצָרִיךְ לנו בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה וְיָמִים טוֹבִים לָנוּ וּלְכָל הַמִּסְתּוֹפְפִים עִמָּנוּ מִכָּאן וּלְהַבָּא מִפֶּסַח זֶה עַד פֶּסַח שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם בְּעֶזְרַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ לָעַד.
ד.נהגו להניח את מצות העירוב בבית הכנסת, במקום בולט,ויש שעושים קופסה נאה ועליה כותבים: "עירוב חצרות", ובתוכה מניחים את המצות. אך אין לתלות את המצות על וו שבקיר.
כל האמור לעיל הוא כשגרים משפחות רבות בחצר משותפת,אולם במחנה צבאי שאוכלים כל החיילים בחדר אוכל משותף,והבתים בו מתגוררים החיילים הם לא שלהם אלא מושאלים להם,וכן מחנה היוצא למלחמה או אפילו נמצא בכוננות מלחמה(עיין ערובין יז ע"א שבין הדברים שפטרו חכמים את המחנה היוצא למלחמה הוא הדין של עירובי חצרות).בגלל סיבות אלו ואחרות אין חיוב לעשות עירוב חצרות.אולם במחנות גדולים בהם גרות משפחות רבות,וכל משפחה אוכלת בביתה,חייבים לעשות עירב חצרות.
בברכה וכל טוב
שמואל זעפרני