עד כמה חשובים המנהגים?

אח יקר,
הזכרת במכתבך את המונחים 'עיקר' ו'טפל', וכן נסמכת על דברי חכמינו ז"ל, כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו".
אם נתבונן בקנקן וגם במה שיש בו - יין, כמשל חכמינו ז"ל - מהו העיקר?
יין, בוודאי.
אבל חכמינו ז"ל מזכירים בכל זאת גם את הקנקן. אל תסתכל בו - אל תשפוט את התוכן לפי החיצוניות, אבל גם אל תתנתק ממנה, שכן קצת קשה לשמור או לשתות יין בלי קנקן...
אתה צודק, יש להבדיל בין עיקר לטפל, אבל הטפל נחוץ, ובלעדיו גם העיקר לא היה בא לידי ביטוי, והיה נעשה חסר ערך.

מהו העיקר - גוף או נשמה?
ברור שהנשמה היא העיקר והגוף בלעדיה הוא פגר מת, גוש עפר ותו לא. אך הנשמה בלא הגוף גם היא אינה כלום בעולמנו, שכן אין ביכולתה להתגלות ולפעול בעולם המעשה בלעדי הגוף המכיל אותה.
הוא הדין בגופי תורה. המצוות היסודיות שאנו מצווים עליהן הן כנשמה בגוף, ו"סביבן" יש מנהגים והרגלים של קדושה, שתפקידם לשמר ולגלות את הפנימיות הזו.
"נוהגין לקרות פסוק ראשון [של קריאת שמע] בקול רם כדי לעורר הכוונה" (שולחן ערוך אורח חיים סימן סא סעיף ד).
מי שלא יקיים מנהג זה, האם לא יצא ידי חובה? יצא, וגם קיים את מצוותו. עיקר הדין - אמירת הפסוקים של קריאת שמע בזמנם. אך מאחר שתוכן המצווה הוא קבלת עול מלכות שמים, אמונה בה', אהבתו וכולי, והריכוז כאן נחוץ וחשוב - נוהגים לומר קריאת שמע בקול רם, בעצימת עיניים וכולי.
ועל דרך זה מנהגי כבוד שאנו נוהגים בספר תורה או בכתב קודש (נישוק וחיבוק, אסור לשים ספר הפוך או להניח שאר ספרים על חומש ועוד), ומטרת הדבר - לשקף את הכבוד הפנימי שאנו רוחשים לתורה.
והוא הדין בעניין ביגוד ולבוש יהודי. גם כאן ישנו עיקר הדין וישנם מנהגים. עיקר הדין הוא (כמובא בקיצור שולחן ערוך סימן ג סעיף ב): "לא ילבש מלבוש המיוחד להם [לגויים] משום גאות, ומזה ילמד כל אדם לפי מקומו ושעתו, שהמלבוש העשוי ליוהרא ופריצות לא יעשה הישראל כן, אלא מלבושיו יהיו עשויין בענין המורה על הכנעה וצניעות. לא ילבש בגדים יקרים, כי זה מביא את האדם לידי גאוה, ולא בגדים פחותים מאד או מלוכלכים, שלא יתבזה בעיני הבריות, אלא יהיו לו בגדים ממוצעים ונקיים. לעולם ימכור אדם אפילו קירות ביתו ויקח מנעלים לרגליו".
בגדים פשוטים, נקיים, לא צעקניים - די בהם כדי להיראות יהודי על פי ה'שולחן ערוך'.

אבל נוסף על עיקר הדין בעניין זה, ישנם גם מנהגים. הליטאים לובשים בגדים מסוימים, החסידים לובשים בגדים אחרים וגם התימנים מתלבשים בבגדים שונים. אין בזה שום פסול, אדרבה, בוודאי לכל מנהג יש שורש וטעם ("שחור מורה על ענווה שפלות וצניעות" - כלשון ה'שולחן ערוך').
אכן צדקת בהבנתך את נחיצות המסגרת וכללי ההתנהגות שלה, "אם ישברו את המסגרת, הכול יתפרק לגמרי". חשוב שיהיו חוקים ברורים ש"ישמרו" על האדם בתוך המסגרת.
ו"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", גם אם הפעולות הן חיצוניות וטכניות.

עד כאן דיברנו בנחיצות ובמעלת המנהגים והכללים, אבל אין ספק, שגם הבעיה שהעלית אמתית וכואבת - "בתוך המסגרת הקבועה יש גם קטנוניות, גם קצת איבוד פרופורציות. אחרי הכול יש עיקר ויש טפל".
נכון.
העיקר בקריאת שמע - קבלת עול מלכות שמים ואהבת ה'.
העיקר ביחסינו לספרי קודש - כבוד פנימי לכל הקדוש והיקר.
העיקר בדיני הלבוש היהודי - צניעות וענווה פנימית.
מי שקורא קריאת שמע בקול רם אך לבו במקום אחר - לא קיים את המצווה.
מי שמנשק ספרי קודש ובלבו - חלילה - הסתייגות מן הכתוב בהם, בוודאי לא ייקרא "מכבד תורה", ומי שלבוש לפי כל הכללים המחמירים ביותר אך חסר את הצניעות והענווה בלבו - חסר בעצם, הכול.
קורה, לפעמים, למרבית הצער, שהחינוך מתמקד יותר בצד החיצוני, הטכני, של היהדות, ולא מספיק בצד הפנימי הנשמתי שלה. או אז עשויים המנהגים והכללים להיות לעול מעמיס ומרגיז, משום שלמעשה, הם אינם מבטאים שום דבר פנימי.
הפתרון לזה הוא, בהחלט, חיפוש.
אם סגנון היהדות שעל ברכיה חונכת אינו מתאים לך מסיבה זו או אחרת, זכותך וחובתך לחפש ולבקש משהו שאכן יעורר אותך וישמח אותך. משהו, בתוך היהדות ובתוך המצוות, שידבר אליך, שתבין אותו ושתרגיש שייך אליו.

תפילת שמונה עשרה פותחת במילים: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". מדוע לא קיצרו חכמינו ז"ל בלשונם, כדרכם בקודש, ולא אמרו פשוט: "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב"?
אלא צריך לומר, שאברהם היה אברהם. לבדו לגמרי סלל את דרכו מול עולם, מדינה ומשפחה עוינים. "אחד היה אברהם". יצחק, לעומתו, כבר "מסודר" בחיים, שהרי הוא נולד לאב צדיק וממנו קיבל את דעתו ואת דרכו...
אבל יצחק לא היה העתק של אברהם, שכן מה לעולם צורך בעוד "אברהם"? יצחק קיבל ושמע, סבר וקלט, את כל הטוב הגנוז באביו, וסלל לו בקודש דרך משלו, דרך אחרת. אברהם - איש החסד. יצחק - איש הגבורה. יעקב - איש התפארת. ועל כן אנו מתפללים "אלוקי אברהם", שה' מייחד שמו על אברהם עבדו, ואחר כך "אלוקי יצחק", שגם יצחק היה "יצחק" וראוי לייחד עליו שם ה', וכן "אלוקי יעקב".
עיקרון זה מופיע למעשה גם בהלכה: "תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג וכו' - אינו צריך לשמוע לאביו בזה" (יורה דעה סימן רמ סעיף כה).
הנה לך הגמישות שחיפשת. גם ביהדות, אדם צריך לחפש את עצמו ואת דרכו בקודש. יש ערך וחשיבות למנהגים ולכללים, אבל יש מנהגים וכללים מגוונים בתוך עולם התורה ועבודת ה'. מי שמכריח את עצמו ללכת בכל דבר ועניין רק בדרך אבותיו, במקום שאינו מרגיש שייך לזה, ייתכן שהוא מפסיד בזה את דרכו שלו, המצפה לו במקום אחר בקודש (כאמור במפורש בדברי ה'שולחן ערוך').

כל זה נכון, רק לאחר שחקרת את שורשי מנהגי אבותיך ומיצית בכל הדרכים האפשריות את דרך עבודתם בקודש. לעתים, ההסתייגות ממנהגים כאלה או אחרים איננה מלמדת כי אם על עצלות ורפיון, ולא על חיפוש אמת גדול.
כמו כן, ייתכן מאוד, שחלק נכבד מן הביקורת שאנו חשים בצעירותינו כלפי המסגרות ה"נוקשות" וכלליהן, נובע פשוט מאיזה רצון מרדני, מחוסר הבגרות שבנו ומחוסר היכולת שלנו להתבונן בדברים ובהשפעתם לעומק ולטווח ארוך.
לפעמים, יש הצדקה לביקורת או לתחושת החיסרון במשהו שמעבר למנהגים ולכללים, אבל לפעמים, עם הזמן, מתוך "הרגלים של יהדות", אנחנו "נפתחים" פתאום להבין טעמם של דברים, שבשנים עברו לא יכולנו להבין מספיק לעומק, וגם את זה צריך להביא בחשבון...