מי היא המנהיגות האידיאלית?

השאלה מורכבת ומסובכת.
ברור שהאידיאל הוא שהמנהיגות תהיה מכח התורה. כשעם ישראל יושב בארצו בשלימות הרי יש סנהדרין ויש מלכות, יש נבואה ויש כהונה. כל כח במקומו ובתפקידו.
מובן שראוי שהמלך יהיה ירא שמים ויתיעץ עם הסנהדרין. מכל מקום לא הסנהדרין הם המלכים בפועל, אף לא הכהנים והנביאים.

גם בהסטוריה, כל תקופה דורשת את המנהיגות שלה ושמואל בדורו כיפתח בדורו. כל דור עם האתגרים והענינים המיוחדים לו אשר על פיהם נקבע המנהיג.

מנהיגי דור המדבר, למשל, פחדו מלהכנס לארץ כי הבינו שעם השינוי ההסטורי הזה והמעבר לארץ ישראל, ישתנו גם המנהיגים ויהיה צורך במנהיגים אחרים. בדור של מלחמות והתישבות צריך מנהיגים אחרים מדור המדבר המקבלים מן מן השמים ועמוד אש ועמוד ענן המגינים עליהם.

גם המעבר מגלות לארץ ישראל בדורנו גרם למשבר במנהיגות הרוחנית. בחו"ל ברור היה שהרב הוא המנהיג הכל יכול, הוא "ראש הממשלה" והוא "שר הבריאות" של הקהילה בהנהיגו את חברת ביקור חולים ובדאגתו לצלחות מרק לחולה. הוא "שר החוץ" בהשתדלותו אצל הפריץ ובודאי "שר הדתות" ו"שר הרווחה" האחראי על הצדקה בעיירה.

בכניסה לארץ, במעבר מצלחת מרק לחולה להנהגת בתי חולים וארגון המערכת הבריאותית נדרשים כוחות שונים ונוספים, וזה גרם למשבר במנהיגות הרוחנית. הרב כבר לא הכתובת הבלעדית והכישורים הנדרשים בבית המדרש לא בהכרח שיועילו לשדה הקרב, ולמשא ומתן מדיני.

אנו חיים בתקופת מעבר וזה קשה מנשוא. איננו מתארים לעצמנו את הרבנים פועלים בעולם המעשי בממשלה ובכנסת. על כן צריך לסמוך על אנשי המעשה יראי השמים שיפעלו על פי תורה. יתן ה' שנגיע במהרה למלכות שלימה עם סנהדרין, נבואה וכהונה בבנין ירושלים ובבנין בית המקדש ואז נראה את השלימות של ההנהגה, הרוחנית והמעשית.