מה רע ברמת חיים גבוהה?

לא, אין מצווה להסתגף, אבל אכן, יש אמת בבעיה שאתה מציג, ואין הדברים פשוטים כלל ועיקר. בודאי גם אין הדברים נפתרים באמירת "אלו החיים היום", אלא צריך לבדוק את הנושא לאשורו.
כשאנו דנים בנושא המותרות, יש להדגיש שהדבר יחסי, גם לדור שאנו נמצאים בו וגם לכל אדם ואדם לפי ערכו ומצבו.
לא לפני שנים רבות, היו מכשירים חשמליים רבים בגדר מותרות, והם נכנסו רק לבתי העשירים ממש. אולם האם יעלה על דעתו של מישהו היום לחיות בלי מקרר או מכונת כביסה, או לקחת את העופות בעצמו לשוחט ואחר כך להכשירם, במקום "לקפוץ" לסופר ולקנות עוף? מסתמא שלא, וגם מי שיעלה על דעתו להתנהג כך, מן הסתם ייחשב ל"עוף מוזר". הזמן שיהיה עליו לבלות בעשיית דברים שאנו רגילים לעשותם במהירות יהיה בעוכריו ועד מהרה הוא ייאלץ לחדול מ"שיגעונו".
המציאות המשתנה הפכה דברים רבים להכרחיים, עד שקשה ולעתים בלתי אפשרי בלעדיהם. יש להניח, שבדורנו אין הם נחשבים עוד כמותרות, אבל מה עם שטיחים, וילונות, גבינה מלוחה בטעם מעודן לארוחת בוקר ומכונית ממודל מסוים? האם גם על דברים כגון אלו נוכל לומר בפשטות "אי אפשר בלי זה"? עם זאת, האם עלינו לחיות עם ההכרחיות הנחוצה בלבד, לחיות בבית ריק מקישוטים, לאכול בארוחת הבוקר לחם וגבינה לבנה, ולנסוע תמיד רק באוטובוס? נשמע קצת מדכא, לא? אבל אולי זו האמת?

רבי זושא מן העיר בני ברק

לפני שנים רבות התארחתי בביתו של יהודי חשוב. כשנכנסתי לביתו, פשוט נדהמתי (וכן אשתי). על הקירות לא הייתה תלויה שום תמונה, שטיח לא נראה כדבר שמוכר לבני הבית ובסלון היו רק שולחן פשוט לחלוטין, ספה שחשדתי בה שהיא שבורה ונתמכת באיזה קרש, וספרייה חסרת הדר מלאה בספרים די ישנים. תמונה עצובה? ובכן, דומני שמאז ועד היום לא חוויתי שבת שמחה ומלאה כזו. בני המשפחה הללו, שלא היו מעטים, פשוט היו שמחים, כאילו שום דבר אינו חסר להם בעולמם, שהרי יש להם הקדוש ברוך הוא, והוא נתן להם את השבת. לא מדובר בסיפורי חסידים על רבי זושא, אלא על יהודי משלנו, תושב בני ברק, שבוודאי איננו יחיד בהנהגתו זו.

אלא, שאילו היה הבית שלי נראה כך, ספק רב אם יכולתי להיות בשמחה. מה לעשות, אינני יכול לשקר לעצמי, זה פשוט לא המקום שלי.
עובדה זו אינה מתירה לי להתיר את הרסן ולאבד גבולות. אני צריך שטיח, אבל האם אני צריך שטיח בכל חדר? והאם עליו להיות דווקא היוקרתי ביותר? יש ספה לא שבורה, אבל האם יש הכרח להחליף אותה משום שהיא כבר לא חדשה כל כך? אוכלים לפעמים גבינה מלוחה ועוד דברים שהם לא ממש ממש הכרחיים, אבל האם משמע שבכל ארוחת בוקר צריכים להיות על השולחן שלושה סוגי גבינה, ודווקא מהטובים ביותר?

אין טבלה מוחלטת

בין שני הקצוות – סגפנות והנאה מוחלטת מכל טוב, יש מרחב שבו נמצא כל אחד מאתנו. מי קובע מהם הגבולות הנכונים, היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים?
ובכן, את התשובה האמתית על השאלה "למה אני באמת זקוק ומה מיותר לי" תוכל, לצערי, רק אתה לענות לעצמך. אין "טבלה" קבועה שלפיה אפשר לבדוק היכן הגבול, משום שהוא משתנה מאדם לאדם, ומה שמיותר לאחד נחוץ לאחר. אבל אם "תתאמן" בהתבוננות פנימית, בכנות המרבית שתוכל לגייס, ועל כל דבר ועניין תשאל את עצמך: האם זה נחוץ לי באמת? כבר התקדמת, כבר בלמת את "מפלצת" המותרות המפתה שרוצה "לבלוע" עוד ועוד נתחים מחייך. את הגבולות - אתה צריך לקבוע (ממתקים לילדים - רק בשבת. ארוחות מיוחדות - פעם בשבוע. החלפת רהיטים - רק כשממש אי אפשר להשתמש בהם, וכיוצא בזה).
הבעיה האמתית מתחילה, כדבריך ממש, "שאני מתרגל לדברים האלו ואוהב אותם".
מה הבעיה בזה, אתה שואל? ובכן על הרגלים צריך לשלם. על כל דבר שאנחנו קונים ומעוניינים בו - נידרש, במוקדם או במאוחר לשלם. בכסף (ושיטת האשראי והתשלומים רק מתעתעת בך. תיהנה היום ותשלם מחר... המחר הזה בוא יבוא!), בזמן שצריך להקדיש (בהשגת הכסף, בטיפול בקנייניך או בשימוש בהם), ותמיד - בכוח ובתשומת לב ("מרבה נכסים מרבה דאגה". שלא ילך לאיבוד, שלא יתקלקל, שלא "ידפקו" את הרכב החדש שלך, וכן הלאה).
לפעמים, התשלום על מותרות הוא מר מאוד, נכון יותר, התשלום על אהבתם. פעם שמעתי מרב שיחה חזקה על חינוך ילדים. הוא סיפר על נער שעזב את הכול, ולאחר דיבוב ממושך סיפר לו, לרב, כי מה ששבר אותו היה יחסו של אביו לשיש במטבח. "דיברו בבית על אהבת התורה", סיפר הנער, "אבל אהבה כמו זו ששמעתי בקולו של אבא, כשהוא דיבר על השיש האיטלקי החדש במטבח - לא שמעתי מעולם בדברו על התורה"!!!
ילדים אינם טיפשים, והם יודעים מה נחשב בעינינו באמת, את מה אנחנו אוהבים, ולא משנה איזה "מס שפתים" נשלם להם.

המותרות נעשים ל'עומס רוחני'

ועוד בעניין מותרות ונזקיהם, מהיבט קצת שונה: גדולי החסידות מלמדים, שחיותו של כל דבר שבעולם באה ממילוי ייעודו ומשירותו את הקדושה. פת לחם, למשל, כאשר יאכל אותה בברכה יהודי הזקוק לה להשקיט רעבונו, תקבל חיותה, דהיינו הצדקה לקיומה, בזה שהיא מחיה את נפשו, וכאשר היא תקבל את חיותה, היא גם תעניק למשתמש בה חיות ותועלת. אבל כשאדם כבר שבע, למשל, ובכל זאת הוא ממשיך לאכול, מה התועלת שבאכילה זו? הנאת החיך גרידא. במקרה כזה, אין כביכול חיות וקיום לאותו מזון, שהרי הוא אינו משרת שום תכלית קדושה ואינו מביא תועלת אמתית. וכיוון שכך - מאחר שניטלה חיותו, הוא זקוק לחיות חדשה, ואז הוא "גוזל" ממי ש"גזל" אותו.
כך, במקום להביא תועלת, גורמים כל ענייני וחפצי המותרות - נזק. מאחר שאין בהם צורך, הם נעשים ל"עומס" רוחני, ולוקחים מהאדם את חיותו.
(אותו עיקרון פועל גם כשאדם נכשל בעברה, חלילה. הוא מבקש לעצמו חיות אסורה, ואז גם חיותו הקודמת ניטלת ממנו ומותירה אותו ריק וחסר.)

כולנו רוצים מאוד ליהנות

הפיתויים הרבים שבהם אנו "מופגזים" כדבריך (ובכללם גם פיתויים לאיסור, חלילה), כולם מנצלים תכונת אנוש אחת ויסודית מאוד: כולנו רוצים ליהנות. רוצים מאוד, ולא יכולים להפסיק לרצות.
אולי הפתרון הוא (ויש כאלה שמנסים אותו, כידוע) סגירות מוחלטת והפניית עורף עקשנית לעולם כולו? בטווח קצר זה עשוי להיראות מועיל, אבל בטווח ארוך זה עלול מאוד (וגם בזה אנו נתקלים לדאבוננו) להיות ל"בומרנג" שמכה בפני שולחו. מי שהתרגל רק לחנוק את עצמו ואת רצונו ליהנות, בסיסמת "אסור, אסור ואסור", יכול לקום יום אחד ולומר: "נמאס לי", ולפרוק עול לגמרי. המצוות נעשות לו לנטל בלתי נסבל, והלב, החפץ בחיות ובעונג, מחפש לו נתיבים אחרים...
מותר ליהנות ואפשר ליהנות בגדר הטעם והמידה הנכונה. אותם, בחסד ה', מלמדים אותנו חוקי התורה. אבל גם בזה אין די, כי העולם הזה מציע אין-סוף הצעות, ובכל יום ממש, הוא מציע אותן יפות וצבעוניות יותר. ובמה נרצה את נפשנו המתאווה לעונג, אם בעולם הזה נותנים לנו ליהנות רק במשקל ובמשורה, וכל חריגה מן המידה הנכונה תובעת מאתנו מחיר כבד?
יש. יש פתרון עמוק, מהותי ועצמתי מאין כמוהו. עונג תמורת עונג. משייגע האדם רק בקצה קצהו - מיד יועם זוהר הפיתוי והאדם כלל לא יחפוץ במותרות. יש תענוג - הגדול מכל התענוגות, אלא שצריך להכיר אותו ולהיות מוכנים להתמסר אליו. שמו של התענוג הזה הוא 'השם יתברך', או כלשון אחד מגדולי החסידים: "אהבת חיי, מקור כל התענוגות וכל האהבות שבכל העולמות" ('כוכבי אור', חלק 'ששון ושמחה' תפילה א).
נשמע מהפכני? מוגזם? רחוק מן המציאות?
כותב הרמח"ל: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא" (מסילת ישרים פרק א).
נכון, עיקר ההנאה הזו מקומה בעולם הבא, אבל משהו מזה, אפילו "ניצוץ" זעיר, אפשר ומוכרחים להרגיש גם בעולם הזה. אם לא - נעשות בלי משים כל המצוות ל'מצות אנשים מלומדה', והלב - מחפש לו תענוגות אחרים, "בפיהם כבדוני ולבם - רחק ממני".
הכנסת הקדוש ברוך הוא ללב היא אחת מתרי"ג המצוות ולא וורט חסידי. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", יהודים אומרים מילים אלו פעמיים בכל יום...
ואם אינך יודע את הדרך לשם, בקש אותה בכל מאודך. שכן באמת, זהו המגן האמתי היחידי נגד אהבת העולם הזה והשלכותיה, לך ולילדיך!