כמה צריך להשתדל וכמה לבטוח בה'?

בביאור מידת הביטחון בה' והקשר שלה לעניין ההשתדלות שאדם צריך לעשות, מבאר רבי אברהם בן הרמב"ם באריכות בספרו 'המספיק לעובדי השם' (פרק הביטחון), וכך הוא כותב: "הביטחון בה' יתעלה ויתברך שמו הוא אחת המידות התרומיות ואפילו יסוד מיסודות התורה. ועיקר הביטחון הוא חיזוק האמונה כי ה' יתעלה הוא הבורא והמפרנס, המחיה והממית, המחליא והמרפא, המעשיר והמרושש. וכל מקרי העולם, הכלליים והפרטיים חוזרים עליו [כלומר באים מכוחו] והוא הגוזרם ומוציאם לפועל".
את מצב בני האדם בעניין הביטחון בה' מחלק רבי אברהם לשלושה חלקים.
החלק הראשון, כלשונו, הוא: "ביטחון הנביאים הקרובים אל השכינה ותלמידיהם מן הצדיקים הישרים, והוא [סוג כזה של ביטחון מוחלט הגורם] התערטלות מכל האמצעים הרגילים [והוא שולל כל השתדלות ופעולה בדרך הטבע, ולא זו בלבד אלא אף כרוך בנטייה לסמוך על הנסים הסותרים את חוקות הטבע]". אמנם אלו, אותם בני מעלה שזכו למדרגת ביטחון עליון מסוג זה, אינם יכולים לצפות שיישארו תמיד במדרגה זו, ולכן, כותב רבי אברהם, "גם הנביא שהשיגה לזמן מה אינו יכול לצפות שתיעשה לו קבע".
מי יכול לזכות לביטחון כזה? כבר אמרנו - "הנביאים הקרובים אל השכינה ותלמידיהם מן הצדיקים הישרים".
כן מוסיף ומבאר שם בן הרמב"ם - "וביטחון כזה, שהוא ביטחון בנסים לא נשמעו, ובחסדי אלו-ה שמעלתם קרובה למעשה נסים, יתכן רק בזכות רוח הקודש ובמצוות אלוקים"!
לנו - בני תמותה מן השורה, סוג כזה של ביטחון - ללא השתדלות – אינו נוגע כלל ועיקר. והמדמה כי הוא אוחז במדרגה זו או מעין זו, אינו אלא משטה בעצמו, וכלשון רבי אברהם: "הריהו מתאוה למה שאיננו מתאים לו וחוטא בחוצפה המביאה לידי חילול השם". בסיכומו של דבר, כמבואר שם, נובע הדבר מחוסר אחריות פשוט. אדם אינו רוצה לעסוק בהשתדלות, ולכן הוא "מסתתר" מאחורי מושג הביטחון.

החלק השני במצב בני האדם בעניין זה הוא: "בטחונם של הכופרים והנלווים אליהם באמצעים הקרובים, הרגילים והחיצוניים, כגון מי שבוטח בעניין פרנסתו רק על מאמציו ובשעת מחלתו רק ברופאו וברפואותיו, וזוהי מדרגת הכופרים".
לסמוך רק על דרך הטבע - להאמין רק בכוחי או בכישרונותיי, בממוני או בקשריי - אין זו אלא כפירה.
מדוע זה נוגע אלינו? מה לזה ולעניין הביטחון בה'?
מבאר רבי אברהם, שכפירה זו, עתים היא גלויה ומפורשת, עתים היא חבויה ונסתרת. "וכפירה נסתרת - כגון מי שתראהו בוטח בה' יתעלה מן השפה ולחוץ, ויאמר שה' הוא המפרנס והמרושש, הממית והמחיה, המוחץ והמרפא, אבל בסתר לבו תולה הוא את ביטחונו ברכישת נכסים רק במאמציו ובהשתדלותו, ולעת מחלה רק בתרופות הרופאים, ובעניין התנגדותו לאויב - רק בכוחו של בשר ודם". הווה אומר - כפירה זו עשויה לגעת גם לנו, ועלינו מוטל לחקור ולדרוש בלבנו פנימה, למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים 'ה' יעזור'.
עד כמה לבנו אכן בוטח בחסדי שמים ועד כמה 'ה' יעזור' אינו אלא מסווה לביטחוננו בכסף השמור בחשבון הבנק שלנו, בירושה שהובטחה לנו, בכישרונותיו הידועים של הרופא המטפל בנו וכיוצא בזה?

מהו אפוא סוג הביטחון הנוגע לנו ולשכמותנו? כותב 'המספיק': "הסוג השלישי - הריהו הביטחון המוטל על כל שומרי הדת והוא שיהא נעוץ הכן באמונתו של אדם, וברור בלבו, שהעילות [הסיבות] הטבעיות והאמצעים הרגילים [להצליח בכל תחום שהוא] מסורים [באמת] בידי השגחה אלוקית פרטית לגבי כל אחד ואחד, לכל זמן ולכל מצב. וברצותו יתעלה הולכות העילות בדרכן הטבעית שהותוותה להן מראש, וברצותו סוטות הן מדרכן הרגילה וחורגות מתוך טבען. וצריך שיהא דבר זה חוזר ונשנה בדעתו של אדם בשעת מאמציו [להשיג את מבוקשו] ומחוור לו היטב היטב, כדי שלא יסטה ממנו, ואז לא יהיה להוט יותר מדי אחר התועלת [דהיינו המאמץ הטבעי וההשתדלות] ולא יקדיש לה את כל מעיינותיו".
וגם אם יפעל האדם פעולות להשגת צרכיו, יהיה זה "בלי הפרזה והתמכרות יתרה".
"ואין כוונת הפסוקים המעוררים על הביטחון, כי מפני בטחונו רשאי שומר הדת לישב בחיבוק ידיים, ללא מאמץ להשגת פרנסתו, ולחכות שמזונותיו יבואו לו מן השמים. כי זוהי מדרגה שלא כל אחד יכול להשיגה, ואפילו גדולי התנאים עבדו בפרך לפרנסתם. הלל היה חוטב עצים וקרנא היה דולה מים, רבי יהושע היה פחמי ורבי חלקיה היה חורש שכיר יום. ולא עוד אלא שיועצים הם לאדם לטרוח לפרנסתו כמו שכתבו (תהילים קכח ב): 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'".
ולא עוד, אלא שמי שרוממות הביטחון בגרונו והוא אינו משתדל כדי מחייתו והשגת צרכיו, אינו אלא, כלשון רבי אברהם, "עצלן הראוי לגנאי", וגם, "חוטא בחילול השם. כי הרשעים רואים את שפל מצבם [של אנשים מסוג זה שמטעים את עצמם כי הנם בעלי ביטחון ואינם משתדלים להתפרנס למחייתם כראוי], שהם נזקקים לנדבות, [ואז הרשעים] נאחזים אפוא [בגלל אותם אנשים] במשנה תוקף בהבלי העולם הזה, ומשקיעים בהם את כל מעייניהם ואינם נותנים דעתם על שום ענין אחר".

נמצאנו למדים - שהדרך הישרה והנכונה לפני ה' היא להשתדל בהשתדלות טבעית סבירה ומתקבלת על הדעת, "בלי הפרזה והתמכרות יתרה". להשתדל, משום שכך ה' רוצה וכך הוא מצווה, ולמרות ההשתדלות, להאמין שלא בגללה נצליח. לקחת תרופה מפני שזהו רצון ה', אך להאמין שה' הוא מרפא. ברצותו תועיל התרופה וברצותו לא תועיל. להשתדל לפרנסתי כי זהו רצון ה', אך להאמין שפרנסתי בידי ה', ואם ה' ירצה - לא תועיל כל השתדלותי.
שילוב זה של השתדלות וביטחון, רמוז, כמובא בספרים, בפסוק: "בטח בה' ועשה טוב". "בטח בה'" זהו עניין הביטחון, אך אף על פי כן, "ועשה טוב" - צריך לעשות מעשים דווקא.

אם כן, שוב חוזרת ומציקה כאן שאלתך הפשוטה - "אם הכול תלוי בה', למה צריך לדאוג לפרנסה?" אם באמת אין קשר בין ההשתדלות שלי ובין הממון שיהיה לי, או הרפואה שאתרפא בה וכולי, מדוע באמת מצווה ה' על ההשתדלות?
התשובה הראשונה על שאלה זו, כרוכה במישרין עם הבחירה החופשית. הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בעולם, ולו צרכים טבעיים ומערכת של פעולות טבעיות שנראה כאילו היא יכולה לספק לו את צרכיו. המערכת הטבעית מכסה את ההשגחה ובכך נותנת לאדם את האפשרות לבחור אם להאמין שהפעולה הטבעית היא שהועילה לו, או להאמין שיד ה' המכוונת הכול ומשגיחה בפרטות גם בתוך הטבע - היא שהעניקה לו את מבוקשו במסווה טבעי.

באופן עמוק יותר מתבארת סוגיה זו בחסידות. כותב רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב) בספרו 'ליקוטי הלכות': "וזהו בחינת משא ומתן בחינת ביטחון והשתדלות - אי אפשר להבין זאת [איך ביטחון והשתדלות מתקיימים יחדיו] בשום אופן. הרי באמת העיקר הוא הביטחון בהשם יתברך, 'כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים' [כלומר הכול, בלי יוצא מן הכלל, תלוי אך ורק ברצון ה'], אף על פי כן צריך האדם לעסוק באיזה עסק ומשא ומתן, להמשיך פרנסה, כמו שכתוב 'וברכתיך בכל אשר תעשה'" (הלכות פיקדון ג סעיף ג).
על שאלתך, מהי בעצם תכליתה האמתית של ההשתדלות, עונה רבי נתן: "כי עיקר העסק שצריך לעסוק בעשיית המשא ומתן הוא בשביל בירור הניצוצות משבירת הכלים כידוע, כי הבירור נעשה על ידי האדם דווקא, כידוע, ועל כן בהכרח יעשה איזה עסק כדי לברר הניצוצות על ידי זה, ועל ידי זה ממשיך פרנסה".

חכמי הסוד מסבירים, שכאשר חטא אדם הראשון, התמעטה קומתו ואבד אורו. אורו, אור נשמתו שאבד בחטאו, התפזר, כביכול, לרבבות ניצוצות אור המוטלים בתוך כל ענייני העולם הזה. בעקבות החטא, הסתבכו ניצוצות אלו במקומות שונים, ועל האדם, כלומר על צאצאי אדם הראשון עד סוף כל הדורות, מוטל למצוא ו"לברר" אותם ניצוצות.
בירור זה, פירושו הוא, שהעסק שהאדם עוסק בעולם, המגע שהוא בא עם חפצים, עם מאורעות או עם בני אדם, גורם לו לבוא במגע גם עם "אורם הפנימי" - עם ניצוצות האור האבוד החבויים בהם.
וכאשר הוא פועל בעולם, בכל עסקיו וענייניו, בפרנסתו, ברפואתו ובשאר ענייניו, באופן שההלכה מורה לו להתנהג, הרי הוא משיב את האור למקומו ועוסק בתיקון עולמו.
מובן, שמה שה' מזמן לאדם בקורות חייו, בענייני פרנסתו וכדומה, אלו הדברים שבהשגחה פרטית שייכים דווקא לו, ואלו הם הניצוצות השייכים דווקא לנשמתו.
התבוננות בהסבר זה מכניסה לחיינו ולתחומי ההשתדלות שלנו - ממד חדש של עומק ושל משמעות פנימית.
אם, למשל, תעסוק לפרנסתך (או נכון יותר לומר - "להשתדלותך") בהוראה, הרי תקבל משרה מסוימת, בבית ספר מסוים, תלמד בנים מסוימים בהיקף שעות מסוים. ישנם אין-ספור מקומות ותחומים שבהם עובדים אנשים בדומה לך, מדוע הגעת דווקא למקום זה ואתה נתקל מדי יום דווקא באנשים האלה?
מפני שהעולם מלא סודות נסתרים ורזים נפלאים, ומן השמים מוליכים אותנו למקומות שבהם עלינו לפעול. לכל צעד מצעדינו יש סיבה כמוסה ומיוחדת מעם בורא העולם, והעובדה שאנו מוצאים את עצמנו במקומות מסוימים, איננה מקרית. מוטל עלינו למלא תפקיד דווקא במקומות אלו. יש לנו 'ניצוצות' לאסוף דווקא כאן!

עוד כותב רבי נתן בעניין זה, שאף שהשגחת ה' נסתרת בתוך ענייני הטבע, המתבונן יכיר ויראה גם בעיניו ממש את השגחתו. ומבאר הדבר על פי הכתוב, "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ופירש אונקלוס: "כי הוא שנתן לך עצה לקנות נכסים".
"כי באמת, מי שיש לו מח בקדקודו, יכול להבין ולראות שכל הרווח במשא ומתן, העיקר הוא על ידי העצה שנותן לו השם יתברך מה לסחור, לקנות ולמכור בעתו, כי 'אין אדם יודע במה ישתכר', וכל זמן שאינו יודע העצה האמתית מה לסחור, ודאי לא יועיל לו שום פעולה ועשיה, כי אדרבא יוכל להפסיד על ידי עשיית המשא ומתן. ועל כן העיקר הוא העצה, שיזכה שיזמין לו השם יתברך עצה שלמה בלבו שידע מה לסחור באופן שירוויח, וזאת העצה נמשכת מהשם יתברך לבד ואינה תלויה בעשיית האדם כלל. רק אחר כך, כשזוכה לעצה לידע מה לסחור - אחר כך צריך האדם לעשות"... (שם)
יש לנו "טביעת האצבעות" של השגחת ה' גם בתוך הטבע וגם בתוך השתדלותנו. הרי כולנו יודעים שלא די בכישרון ולא די בממון. אם אין לך עצה טובה, אם אינך פועל בכיוון ובאופן הנכון - גם הכישרון וגם הממון ירדו לטמיון.
וכי אין אנו שומעים השכם והערב על אנשים שלמרות כישרונם וממונם נוחלים כישלון? וכי אין אנו מכירים לעומת זאת, דלי כישרון וממון שמתפרנסים ברווח?
אלא מאי? בנוהג שבעולם, אנו מכנים את הללו 'בני מזל' ואת הללו 'חסרי מזל'.
אומר רבי נתן: אין המדובר במזל או בכוח אחר. מדובר בהשגחת ה', והיא לבדה המכרעת גורלות.