השגחה פרטית וכללית, בחירה חופשית,תפילה ועוד

שלום וברכה!
ראשית אומר לך שגם אני מסכים אתך בלב שלם שאסור לנסות להסביר מדוע איש פלוני ואלמוני נהרג. גם אותי זה מרגיז לשמוע כל מיני 'מלומדים', שכביכול מבינים בדברים שרק הקב"ה יודע. ועל זה נאמר "כי המשפט לאלוקים הוא", "הנסתרות לה' אלוקינו" ו"אין לך עסק בנסתרות".
אחי, הרבה שאלות שאלת בתוך מכתבך, ואשתדל בע"ה להשיב על כולם.
בנוגע להשגחה הפרטית, לא ברור לי מדוע אינך מאמין בהשגחה פרטית. על כן קשה לי לתת לך תשובה ממוקדת בעניין. נראה לי שהקושי שלך לקבל את ההשגחה הפרטית הוא בגלל השאלה הנפוצה – וכי הקב"ה שהוא כל כך גדול ונישא יהיה לו עסק עם כל מיני פרטים קטנים כמוני וכמוך. לכן היו שהאמינו בהשגחה כללית, כי הדברים הגדולים הם מספיק גדולים כדי שה' שתייחס אליהם אישית, אך לא על הדברים הקטנים.
קודם שאשיב לשאלה זו, אגדיר מהי השגחה. משאלתך משמע שיש ניגוד בין ההשגחה ובין הבחירה החופשית. אולי אם נגדיר יותר ברור מהי השגחה נראה שאין כל ניגוד ביניהם. ההשגחה איננה הידיעה. ידיעת ד' היא עניין אחד וההשגחה היא עניין אחר. הסתירה המפורסמת היא סתירה בין הידיעה והבחירה ותשובות לרוב ניתנו על כך, אלא שאין זה מענייננו כעת. בעניין ההשגחה, אפשר לומר שהיא הנהגה, הנהגה שד' מתנהג עמנו. על ההשגחה נאמר "עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ", "הנה עין ד' אל יראיו למייחלים לחסדו". המצב בו הקב"ה שם לב אלינו, מתערב בעצמו בנעשה אתנו, זה נקרא השגחה פרטית. כמו ראש ממשלה, שלרוב הממונים תחתיו מנהלים את המערכת ומתבוננים בנעשה במדינה. אך כשיש עניין חביב על ראש הממשלה הוא עצמו הולך להשגיח ולהנהיג בעצמו. זה נקרא השגחה. "תשומת לב" מיוחדת, כמו שכתוב בהגדה: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא שרף. ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר". הרמב"ם אומר שיש השגחה כללית לכל המציאות, ולכל יהודי ויהודי יש גם כן השגחה פרטית. ההשגחה איננה סותרת את הבחירה. זה שהקב"ה מנהיג אותנו בעצמו, איננה מונעת מאתנו לבחור. הוא מנהל את ההנהגה אתנו, אך אנו יכולים לבחור כרצוננו.
נשוב לשאלה הראשונה: התשובה תבא על ידי שנבין יותר נכון את גדלותו של ה'. הקב"ה הוא כל כך עליון ונשגב כך שבשבילו אין הבדל בין דבר גדול לדבר קטן. גם אל הדברים הכי גדולים הקב"ה בא בענווה ומצמצם את עצמו להשגיח בהם. אם מפני גדלותו אתה אומר שאין לו עסק עם הדברים הקטנים, אז הרי גם הדברים הכי גדולים שיש הם קטנים עבורו ואין לו עסק אתם. אלא האמת היא שמבחינתו "קטן וגדול שווה ואל הכל הוא פונה" [מהר"ל גבורות ד' פרק סז].
יש לנו לדעת שהקב"ה מחשיב אותנו מאוד מאוד, כל אחד מאיתנו הוא פנינה עבורו. "אהבתי אתכם אמר ד'" [מלאכי]. לכן הקב"ה שם לב לכל פרט בחיינו. כאב שמתייחס לכל פרטי חייו של בנו, אם חם לו או קר לו, כואב לו או שמח לו. המצוות שנצטוונו בתורה מלמדות על הערך והמשקל הגדול של מעשינו. אילו לא היה למעשים שלנו שם ערך, לא היה צורך שנעשה כל מיני פעולות מוזרות, לכאורה. העובדה שה' צווה אותנו עליהם מעידה על הערך והמשקל הגדול של הפעולות שלנו. לפעולתנו יש תוצאות בכל המציאות כולה. הפסוק אומר "וצדיק יסוד עולם". יכול להיות אדם אחד, שמכוח מעשיו העולם כולו עומד. כמו שכתוב בגמרא במסכת תענית על ר' חנינא בן דוסא, שבת קול יוצאת ואומרת: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל [כלומר בזכות] חנינא בני". רצוני לומר, שהעובדה שאנחנו קטנים בעולם הגדול והענק הזה אינה אומרת כלום על כוחנו הפנימי. "כי אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם". אפשר שעל אדם אחד ישען כל העולם, למרות שהוא צנום ודקיק מול העולם האדיר הזה. הא למה זה דומה? למוח בגוף. אמנם הוא קטן מאוד, אבל הכל עליו וממנו.
ההתייחסות של רבש"ע לכל פרטי חיינו מעידה על גודל קרבתו אותנו ועל כך שהוא מחשיב אותנו מאוד מאוד. הדבר נכון בכל יהודי ויהודי. כמובן, ככל שהאדם מתקדש כך ההשגחה עליו היא יותר מפורטת. על זה נאמר שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. כלומר עד פרטי הפרטים של חייהם. כי לכל חייהם יש ערך ומשקל.
מתוך ההסבר הזה נוכל גם להבין את עניין השכר והעונש. בוא נביט עליהם ממבט שונה מעט מהמקובל: דבר בעל משקל אדיר, בעל אנרגיה עצומה, יכול להביא הרבה תועלת, ומצד שני יכול להסב נזק רב. השאלה היא לאן מטים את הפוטנציאל האדיר שלו. נביט בכוחו של האטום ונבין מייד עד כמה הדברים נכונים. דבר שיכול לספק כוח וחשמל לכל העולם, יכול גם כן להחריבו בקלות.
כן הדברים אמורים גם בייחס אלינו, אך במישור הרוחני. למעשים שלנו יש ערך ומשקל עצום. התורה היא מלשון הוראה. היא מדריכה אותנו איך לנווט נכון את הפוטניצאל הרוחני האדיר שבתוכנו. המצוות הן הדרך הנכונה להוציא אל הפועל את כוחנו הרוחני [את התוצאות ניתן לראות אצל צדיקים, אותם שהלכו בדרך ד' בשלמות, שהגיעו עד למדרגות של יכולת לשדד את כוחות הטבע ולעשות ניסים ונפלאות]. ולעומת זאת, העברות הם הסטיות הצידה, ביטוי של כוחנו הרוחני באופן הרסני [לגוי אין כוח רוחני כשלנו, לכן העברות שלנו איננו עברות בשבילו. כמו ילד שמשחק עם אקדח צעצוע, מותר לו לירות על כל מי שירצה, כי אין לכך משמעות]. התורה לא רק אומרת לנו מהם הדרכים החיוביות והשליליות לביטוי כוחנו הרוחני [כלומר המצוות והעברות, עשה ולא תעשה], אלא גם את התוצאות שיקרו, כפועל יוצא מחוייב, מהם. העונש איננו איום עלינו, אלא תיאור "אובייקטיבי" של ההשלכות של מעשינו, של הפוטנציאל האדיר שלנו כשהוא מופנה לכוון לא נכון.

בנוגע לשאלתך למה לאד לומר תודה על כך שהוא ניצל בפיגוע, גם כן נבין בהתאם למה שאמרנו: את העונש והרוע ה' לא עשה. אלו הן תוצאות של כוחות רוחניים שלא יצאו במקומם הנכון [במילים אחרות – חטאים], כמו שכתוב "עוונותיכם מנעו הטוב מכם". אותו אדם שהיה באיזור של פיגוע ו"משום מה" ניצל בנס, בדרך הטבע אותו אדם כבר מזמן היה הולך לעולמו. אלא שה', בהשגחה פרטית, נכנס למערכת ההנהגה, שידד את חוקות הטבע, ומנע מאותו אדם להיפגע. אילו ה' לא היה מתערב אז "חבל על הזמן" של אותו אדם. כמו מישהו שנרדם ברכבו וכמעט נפל לתהום וחברו התערב והסיט ברגע האחרון את הגה. לא תאמר לו תודה? מלבד זאת, יש להעיר שתודתנו אמורה להיות נתונה לה' לא רק על הניסים והנפלאות שעושה עמנו בהשגחה פרטית, אלא גם, ויותר, על מה שנעשה בהשגחה כללית, השייכת לכל הברואים: על היותנו נושמים, מתפקדים, בריאים, על שיש לנו שמש ואוויר ועוד אין סוף דברים. "הזן את העולם כולו בטובו". ה' אוהב אותנו, אם נפקח רק את העינים נתוודע לכך ונתמלא אהבה כלפיו [עי' רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ב].
יש להעיר שלא התכוונתי לומר שאותו אחד שמת בפיגוע מת בגלל חטאיו. אני מדבר במישור כללי, שכל הכאב והצרות שבעולם בכלל נובעים בגלל חטאים. ופעמים מתים צדיקים ככפרה על דור שלם וכדו'. והכלל הוא שתחומים אלו הם מעבר להשגה שלנו, ואין לנו לעשות חשבונות מהם הסיבות לצרות של כל אחד ואחד. כשיש ח"ו צרה עלינו לעשות תשובה כללית, לתקן את מעשינו, ולא להכנס לחשבונות של למה זה קרה וכדומה.

בנוגע לתפילת שמונה עשרה: יש לה מעמד מיוחד שרק בה האדם עומד ממש מול ה' פנים אל פנים ומדבר עימו, מה שאין כן בכל שאר הדברים. הקירבה היא עצומה שם, מכאן נגזרות כל ההלכות המיוחדות של שמונה עשרה. "המתפלל צריך שיראה כאילו שכינה כנגדו" [גמרא מסכת סנהדרין]. בעניין התפילות: אמנם עלינו לפעול בעצמנו, ללכת לרופא, לשוב בתשובה, אבל מיהו הנותן את הכוח והמוח לרופא לרפאות? ומי גם מרפא בעצמו באורח פלא שלפעמים הרופאים משתאים ואומרים "אצבע אלוקים הוא"! ומי הנותן בתוכנו הרהורי תשובה וחרטה? מי המסייע לנו להתגבר על כל המכשולים והפיתויים העומדים בדרך העולה בית אל? הגמרא אומרת בברכות שיצה"ר כל כך תקיף וחזק "ואלמלא הקב"ה עוזרו [לאדם] לא יכול לו".

אחי, שאלותיך אינם כפירה, טובות הם מאוד! חייבים לשאול שאלות. וכי אם לא שאלת הם לא יהיו בתוך הבטן? התרופה הטובה ביותר זה להוציא אותם החוצה, כמובן, מתוך ענווה ורצון אמיתי לברר ולהגיע אל האמת.
באהבה ובברכה
ראובן, חברים מקשיבים