שאלה
אני אברך בן 25, אב לשני ילדים. ברצוני לשאול בקשר לפחד שיש לי כבר כמה שנים. בחיצוניות וגם בתכונות מסוימות - אני דומה מאוד מאוד לאבי. אפילו כתב היד שלנו דומה מאוד.
אבי אדם טוב וירא שמים, ויש בינינו קשר טוב וקבוע. אבל יש באבי תכונות מסוימות שנתקלתי בהן מאז שהייתי ילד, ואני סבור שהן שליליות. למשל בעניין הכעס, או הדרך שבה הוא מצפה שהכול יפעלו לפי רצונו, וכן חוסר גמישות והפעלת לחץ רגשי ומוסרי על הסביבה, כדי להשיג את רצונו.
אני מודע לתכונות האלה שבו, בעיקר משום שהתנגשתי בהן, ואפשר גם לומר שסבלתי מהן לא אחת לאורך השנים. מאוד לא הייתי רוצה להיות כמוהו בנקודות האלה, אבל אני חושש, שמתוך דמיוני לו, הדברים האלה קיימים גם בי.
לפעמים אני מזהה את עצמי נוהג בקשיחות מסוימת בדומה לאבי, ואני מתחלחל מן המחשבה, שהנה, אני חוזר על דבר שהיה שנוא עלי ופגע בי נוראות. איך אני עושה את זה לאחרים, אחרי שבעצמי נפגעתי מזה כל כך?
קרה לי כמה פעמים, שתפסתי את עצמי, חוזר על התנהגות המוכרת לי ואיננה חביבה עלי (בלשון המעטה). חוץ מהשאלה כיצד אני יכול למנוע התפרצויות כאלה, יש לי גם פחד, שמא הדבר טבוע בי ואינו בשליטתי. אולי כל התכונות האלה בעצם קיימות בי ומתבטאות כלפי אחרים ואני איני יודע על כך? הרי גם אבי מסתמא לא ידע שהוא נוהג באופן כזה, כאשר עשה זאת...
איני מבין כיצד אני מסוגל לחזור על דברים השנואים עלי, ואני פוחד שמא הדבר אינו נתון לבחירה שלי. האם ייתכן שיש באופיי דמיון בלתי נשלט לאבי, והדבר אינו בר שינוי כלל?
בברכת יישר כוח,
אברהם.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
"אלה תולדות יעקב - יוסף", כותבת התורה בפרשת וישב, ומבאר המדרש: "מה תלמוד לומר 'יוסף' אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה, מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אחיו שונאים אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה רועה, אף זה רועה וכו'" (בראשית רבה פרשה פד סעיף ו).
נמצאנו למדים, שהדמיון להורים, גם במאורעות וגם בתכונות, יש לו שורש בתורה, ואיננו בהכרח דבר שלילי. נראה, שהדמיון הזה הוא מין המשכיות, שבה "ממשיכים" הילדים את עבודתם בקודש של הוריהם, וה"נתונים" המוטבעים בהם מכוח הוריהם הם "נקודת המוצא" שלהם.
"דור לדור ישבח מעשיך", כותב דוד המלך בספר תהילים. שבח מעשי ה', דהיינו שיפורם ושכלולם לקראת הגאולה השלמה ותיקון העולם, נעשה מ"דור לדור". אי אפשר לתקן הכול בפעם אחת.
"כי אי אפשר לתקן ולברר הכל ביום אחד, רק בכל יום ויום ובכל דור ודור מבררין בירורים מיוחדים, עד שיושלם הבירור בימי משיח (כידוע בכתבי האר"י ז"ל עץ חיים שער לט פרק א), והכלל שאין יום דומה לחברו, וה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובכל יום מתבררין בירורים מיוחדים, מה שאי אפשר לתקנם ביום אחר. וכן בכל דור ודור. ובשביל זה מתארך הגלות כל-כך עד שיושלם הבירור (כמבואר כל זה בספר הגלגולים ובשאר כתבי האר"י ז"ל). ועל כן חיוב על כל אדם להוליד בנים כי אי אפשר להשלים הבירור כי אם מדור לדור, שכל דור צריך לתקן ולברר בירורים מיוחדים כפי היום וכפי הדור" (ליקוטי הלכות, הלכות שחיטה ב סעיף ג).
ומה שלא השלימו אבותינו, קשור בוודאי, בהשגחה פרטית נפלאה, לעבודתנו ולתיקוננו שלנו.
אם ילד נפגע, למשל, מהתנהגות הוריו בתחום מסוים (כמו כעס וחוסר גמישות, כפי שציינת במכתבך), דווקא הפגיעה הזאת אמורה לתת לו כוח גדול משלהם להתנהג בצורה אחרת. הוא, שנפגע מן הכעס, כבר לא יכעס. הוא, שחש על בשרו את מרירות הלחץ הרגשי שהפעילו עליו - כבר לא יפעיל אותו על ילדיו. באופן כזה, מבחינות מסוימות, נקודת המוצא של הילדים גבוהה משל ההורים, והם יכולים בעבודתם "להשלים" את מה שהוריהם החסירו או היו חלשים בו, ויתרה מזו, "להעלות" את הוריהם על ידי עבודתם שלהם, כי הרי הם ה"ממשיכים" של אותה עבודה עצמה.
כל זה נכון ויעיל - כאשר הילדים מודעים לבעיה (לזה - כפי הנראה ממכתבך - כבר זכית). כאשר הם מזהים בעצמם אותן תכונות שליליות - כבר חלה ביתר שאת ההתקוממות של היצר הטוב: "אני - כזה כבר לא אהיה". הסיבה שהילדים "נגועים" לעתים במגרעות הוריהם, היא כדי לתת להם אפשרות לטפל בעצמם, שהרי אם לא היו בתוכם אותן מידות רעות - לא היו להם עבודה ותיקון.
המציאות היא, שפעמים רבות, כפי שציינת במכתבך, שגיאות ההורים חוזרות על עצמן אצל הילדים. וזה מין פרדוקס עצוב: את הדבר שנפגעתי ממנו אצל הוריי - אני עושה לילדיי. מין "שכפול" כפייתי של הטעויות שחוויתי בעצמי.
אבל כל זה קורה, כאמור, רק כשאין מודעות לבעיה ואין די נכונות לטפל בה. כי אם יש מודעות ויש נכונות - הדבר בר פתרון!
כאן אנו מגיעים לנקודת התורפה. במכתבך כתבת: "יש לי גם פחד, שמא הדבר טבוע בי ואינו בשליטתי". ועוד - "האם ייתכן שיש באופיי דמיון בלתי נשלט לאבי והדבר אינו בר שינוי כלל?"
רעיונות אלו סותרים באופן עמוק ומהותי את יסודות יהדותנו. ההסתתרות, המודעת או הלא מודעת, מאחורי המחשבה 'יש לי אופי כזה', 'מה אעשה, אינני יכול להשתנות', 'נולדתי כך, קיבלתי את זה מההורים שלי' וכדומה - נוגדת כל דרך של קודש.
אמנם המחשבה - טבעית, הגיונית. ככה זה באמת בטבע. אבל אנחנו נצטווינו להיות מעל לטבע, "קדושים תהיו". קדושה פירושה, בהקשר הזה, שינוי ועיבוד המידות. כיהודים, אנו מצווים להאמין בכל לבנו שמלאכת תיקון המידות היא אפשרית, ולא רק אפשרית, אלא הכרחית ומחויבת המציאות! וכמו שבעיבוד עור בהמה גס ובכתיבת סת"ם עליו, הופך דבר מגושם לחפץ של קדושה, כך בעיבוד מידותינו ותכונותינו הגסות וב"כתיבת" התורה על לבנו ("והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"), אנו מעדנים את מידותינו ונעשים קדושים.
אלמלא היה בכוחנו לשנות את עצמנו, מה מקום היה בכלל למילים כמו 'מוסר', 'צדק' או 'יושר'? הלא כל עושה עוולה יכול היה לטעון "יש לי אופי כזה"! האם נקבל טיעון מסוג זה שיישמע מפיו של רוצח או גנב? וודאי שלא. ובמה שונים מעשים ותכונות מכל מידה רעה אחרת? בחומרה? בוודאי. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון - אם יש מוסר, משמע שאנו נדרשים ומסוגלים להיטיב את דרכינו.
יתרה מזו, מן הראוי להאמין, בכלל אמונתנו בהשגחה פרטית, שהמידות המיוחדות שחקוקות בי, לטוב ולרע, הן הן בדיוק ה"חומרים" שאתם אני צריך לעבוד את ה' ואותם אני צריך "לעבד". לא משנה אם אני מזהה אותם אצל הוריי, או יכול לשייך אותם למקור אחר. כי גם מה שבא מההורים, בא בעצם משמים, ומתוך תכלית וכוונה מדויקת מאתו יתברך, וראוי לסמוך עליו גם בדבר הזה...
"ויאמר ה' אל אברהם", מספרת לנו התורה הקדושה, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך"...
הוראה קדומה זו לאברהם אבינו מהדהדת ומשמיעה קולה גם כעת, והיא מכוונת לכל אדם ואדם.
"לך לך" - לך אל עצמך. צא וחפש את מהות נשמתך ואת ייעודה.
"וממולדתך" - אף על פי שמרגע הולדתך יש לך תכונות משלך, אופי וטבע מסוימים משלך, שלכאורה מגבילים את התפתחותך, גם את כל אלו אפשר לשנות. 'אופי', איננו גזרת גורל בלתי ניתנת לשינוי. את הרע אפשר לדכא או לנתב לנתיבים מועילים, ואת הטוב אפשר לפתח.
"ומבית אביך" - מן המשפחה, השכנים, הקרובים והמכרים שביניהם גדלת, ומכל הקרובים ללבך, שגם הם עשויים, לעתים, ולו מתוך כוונה טובה, לעכב ולמנוע ממך את מילוי ייעודך, לעצור אותך מלבוא אל "הארץ אשר אראך".
בדברנו בעניין תיקון המידות, ראוי להרחיב מעט בעניין זה. 'תיקון המידות' מה פירושו?
בניגוד לתפישה המקובלת, המושג 'מידה רעה' איננו דבר מוחלט. אי אפשר להצביע על כוח מסוים או נטייה בנפש ולומר 'זהו רע גמור', שהרי כבר אמרו חכמינו ז"ל: "אין לך דבר שבראו הקדוש ברוך הוא לבטלה" (מסכת שבת). וכן אמרו: "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד). כל מה שיש בעולם וכל מה שיש באדם, יש לו תכלית וביכולתו להביא תועלת. השאלה העיקרית היא, באיזה אופן ובאיזו מידה משתמשים בו.
אם כן, תיקון המידות הוא תיקון ה"כמויות" ודרך השימוש בכל "חומר" שטבוע בנפשנו.
לדוגמה, נתבונן באש. האם האש היא דבר רע? לאו דווקא. אם היא מוגבלת לתנור, לנר וכדומה - ביכולתה לחמם ולהאיר, אבל אם נניח לה לצאת מחוץ למקומה – היא תגרום נזק גדול.
דוגמה נוספת: אדם שותה כוס חלב, ומן הכוס נשפכות כמה טיפות על הרצפה. מרגע זה נכנה טיפות אלו בשם 'לכלוך' ואילו החלב שבכוס ימשיך להיקרא בפינו 'חלב'. מדוע? משום שבעודו בכוס, ניתן להשתמש בו, אבל כאשר הוא יצא אל מחוץ למקומו, הוא איבד את שמו המקורי ואת מהותו המועילה.
וכן במידות האדם. האם שנאה היא תמיד מידה רעה? לאו דווקא. תלוי את מי שונאים. שנאת הרע, העוול וגורמיו, היא בהחלט "נתיב חיובי" לכוח השנאה, וכבר אמר דוד המלך: "משנאיך ה' - אשנא".
ולהפך - אהבה. האם היא תמיד חיובית? לאו דווקא. אדם האוהב את העוול ואת גורמיו משתמש לרעה בכוח האהבה, כי בעניין זה צריך דווקא לכלוא את כוח האהבה ולהגבילו.
"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", אומר שלמה המלך בחכמתו, "עת ללדת ועת למות, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת לאהוב ועת לשנוא"...
אם כן, לכל חפץ, דהיינו לכל רצון, לכל אדם ולכל עניין שבעולם - ישנם זמן ומקום ראויים ומועילים, וישנם זמן ומקום שבהם אותו חפץ ועניין נעשה רע ומציק. קלקול, על פי יסוד זה, הוא כל דבר שאיננו נמצא במקומו האמתי. תיקון הוא אותו דבר עצמו, בהימצאו בגבולותיו המקוריים והמדויקים, זהו עניין 'תיקון המידות', שכל דבר יהיה במקומו ובמידתו.
אתה קיבלת 'ירושה' - שתיים או שלוש מידות מקולקלות. עליך מוטלת המשימה לתקנן ולהחזירן למקומן הנכון. אם תפנה את כל מרצך למלאכה זו ותבין שאין מקום לכעס ולא לחרדה, תוכל לשנות את עצמך (תוכל! הדבר נתון לבחירתך ולשליטתך), ואף להועיל בזה תועלת רוחנית גם לאביך.