צחוק על אדם

שלום לך.

מצד אחד צחוק יפה לבריאות מצד שני לא יפה לצחוק על אנשים ובימינו יש הגבלת צחוק

שהרי למדנו "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה. " (ברכות לא, א).

וזו הלכה למעשה גם בשולחן ערוך "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה." (או"ח תקס, ה).

והנה הפוסקים דנו בלשון השולחן ערוך שאמר באופן כללי שאסור שימלא שחוק בעולם הזה ללא קשר לחורבן בית המקדש והטעם אומר הט"ז הוא שאמרו רבותינו בפרקי אבות שחוק וקלות ראש מביאים את האדם לעבירה .

אם כן נראה שיש איסוק שחוק כללי ויש איסור שחוק מאז חורבן בית המקדש

ויש לציין שהלכה זו נזכרה בשולחן ערוך בהלכות תשעה באב עם שאר עניני ההלכה הנוגעים לחורבן הבית ואומר שם הט"ז בס"ק ז' דבר נפלא:

"ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שב"ה קיים כגון שמחת בית השואב' ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערבה כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק כנלע"ד נכון ".

אם כן סתם שחוק יש להזהר ממנו וגם בשמחה של מצוה יש לא לגלוש ליתר שחוק.

וכפי שסופר שם בגמרא ברכות מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא,

אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו " (ברכות לא.)

והנה כבודו שואל מבחינת לשון הרע וידועים דברי החפץ חיים בכלל ג שהאיסור בין בפניו ובין שלא בפניו וכתב שם

"וראה עוד את גודל איסור לשון הרע, שאפילו אינו מדבר מתוך השנאה ולא נתכוין בהספור לגנותו, רק אמרו דרך שחוק ודרך קלות ראש, אף על פי כן כיון שעל פי אמת דברי גנאי הוא אסור מן התורה. " (חפץ חיים לשון הרע כלל ג).

והנה אם אתה אומר לחבר שמעתי משפט מצחיק ואומר אותו לחבר אתה רשאי לאמרו אם איננו דבר איסור אבל אם בלבך אתה מלגלג על אותו אדם שאמר זאת זו בהחלט מידה שאינה טובה.

ואוסיף ענין

אמנם אמרנו שיש הגבלת שחוק וצחוק בעולם הזה ובוודאי אם זה ענינים של קלות ראש אולם חשוב לציין שלפעמים אדם מרגיש מדוכדך ועצוב וצריך לצחוק או צריך להצחיק מישהו עצוב

זו מצוה גדולה הגמרא מספרת על רבי ברוקא חוזאה שאליהו הנביא היה נגלה אליו ושאלו פעם מי בני העולם הבא :

"אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי. אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו. אמר להו: מאי עובדייכו? - אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי. אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו - טרחינן ועבדינן להו שלמא.

(תענית כב.) הסביר רש"י : "בדוחי - שמחים, ומשמחים בני אדם. טרחינן - במילי דבדיחותא בינייהו.

עד דעבדי שלמא - שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו': הבאת שלום בין אדם לחבירו."

וכאן זו בוודאי מצוה להצחיק אנשים ויש הרבה אנשים נדכאים עצובים תשושי נפש או אנשים עריריים או זקנים בודדים בוודאי מצוה גדולה לשמחם .

וכמה וכמה פעמים הגעתי לבקר חולים בבתי רפואה וראיתי נערים עם כלי שיר וזמרה המשמחים אנשים והם נקראים "המשמחים של..." יש כמה וכמה קבוצות כאלו כן ירבו זו מצווה גדולה.

ואוסיף ואומר שבדורנו ראוי וחשוב מאוד שהשיח בין אבות ואמהות לילדיהם יהיה נעים וחייכני ומאיר פנים והארת פנים והסברת פנים וחיוך הם מעלה גדולה תמיד ועל אחת כמה וכמה בדורנו.