אני נופלת שוב ושוב לגאווה ולשקרים. מה לעשות?

שלום לך.

מחזקת את הרצון שלך להתקדם ולעבוד על המידות שלך. אני חושבת שעצם הרצון לעבוד ולהשתפר מראה על גודל עצום שקיים בתוכך.

הנפילות הן חלק מן הדרך

אני חושבת שהמפגש הזה עם דרך שגם נופלים בה, זה דבר שקיים אצל כולם, בכל שלב בחייהם. בין אם צעירים ובין אם מבוגרים.

אנחנו בני אדם, וכחלק מאופי הבריאה האנושית, אנחנו בנויים מעליות ומירידות, בכל דבר ובכל תחום בחיים שלנו. כבר בספר משלי נכתב "שבע יפול צדיק וקם", וכן בקהלת " כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". הנפילות, הירידות, הם חלק מהתהליך שלנו ואנחנו כנראה חייבים לעבור אותם. השאלה היא – מה עושים עם הנפילה. אם לומדים מהנפילה, מסיקים מסקנות ומנסים לגדול ממנה, אז בעז"ה זה יצמיח בנו הרבה טוב. אם לא נלמד ממנה, אז ככל הנראה אנחנו נמשיך ליפול למטה, ויהיה יותר קשה לעלות.

יותר מזה - הנפילה היא חלק מהעלייה. כשעולים – חייבם גם ליפול. בשיר השירים נכתב "דומה דודי לצבי.. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". וזהו משל לגאולה, ובכלל לחיים שלנו שמלאים בהתקדמות, דומים לצבי. הצבי הולך בדילוגים, וכל דילוג בנוי מעלייה וירידה. האם הירידה היא חזרה אחורה? לא! היא חלק מההתקדמות. כך בדיוק גם אנחנו. הירידה היא חלק מההתקדמות. כשמתחילים להתקדם, מנסים לחפש כוחות חדשים, פוגשים אתגרים חדשים. לא נשארים באותו מקום עם אותן יכולות. וזה בהכרח גורם להרגיש לפעמים נפילה.

הגאווה מקטינה את האדם

את אומרת שאת נופלת בנושא של הגאווה. מהי בעצם גאווה? למדתי פעם משהו יפה וחזק, ואני רוצה לשתף בו אותך.

למדתי שאנחנו צינור של הקב"ה בעולם הזה. צינור יש לו 2 פתחים, הוא מקבל, ונותן. כלומר בעצם היותנו צינור אנחנו מקבלים שפע מן הקב"ה, ודרך השפע הזה מביאים ברכה לעולם. כל הכשרונות שלנו, כל הדברים הטובים שקיבלנו, הכל קיבלנו מה' יתברך. שום דבר הוא לא בזכותנו, שום דבר הוא לא שייך לנו באמת, והכל יכול להיעלם ברגע אחד. ולמה קיבלנו את כל אותם הכשרונות והתכונות הטובות? בשביל שנהיה לברכה בעולם באמצעותם. שנוסיף שפע בעזרת הכוחות שלנו.

ההבנה הזו – זה ענווה. מפה אפשר להבין, שאדם ענו הוא אדם עצום. אדם שמודע לכוחות שלו, שפועל, שנוכח בעולם. אני מרגישה שהרבה פעמים אנחנו מתארים אדם ענו כאדם שיושב בשקט, בצד, לא עושה יותר מדי, לא מתבלט. כי אדם שמודע למה שיש לו, אז הוא גאותן, לא? אז זהו שלא. עלינו להכיר בכוחות שקיבלנו ולהוסיף איתם ברכה בעולם. זהו רצון ה'! האדם הגאוותן, שבטוח שכל כוחותיו הם ממנו עצמו, הוא בעצם מוגבל. כי אנחנו, הבריאה האנושית, אנחנו מוגבלים. אז אם אנחנו המקור של הכוחות של עצמנו, הכוחות שלנו מוגבלים. אבל אדם שמכיר בכך שכל כוחותיו הם מהקב"ה שהוא אינסוף, אז הכוחות שלו הם אינסופיים! כלומר יוצא כאן דבר הפוך על הפוך. האדם הענו – יש לו כוחות אינסופיים, ואילו האדם הגאוותן – כוחותיו מוגבלים.

אני מאוד אוהבת את הרעיון הזה. אני מרגישה שזה נותן כוח, מכוון ומדייק אותנו להבנה מהי ענוה ומהי גאווה, וכיצד להתייחס במורה נכונה לכוחות ולכישרונות שלנו.

תמיד לזכור לרגע לעצור ולהודות על מה שיש

עצה פרקטית – אני מציעה לנסות לא לראות שום דבר כמובן מאליו. כל דבר שקורה לנו - להודות עליו. אם זה לחברים שלנו, להורים שלנו, לקב"ה. אפשר להודות על האוכל שיש בבית, על חיוך, על אוטובוס שהגיע בזמן, וגם על הנוף היפה שיש בחוץ. להתחיל לעשות את זה מתוך תודעה ששום דבר לא מגיע לנו וכל דבר שיש לנו זה חסד עליון. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – מאמינה שברגע שמתחילים לחיות ככה, בהתחלה זה באילוץ ולאט לאט זה נהיה טבעי, ובאמת תתחילי להרגיש איך שום דבר לא מובן מאליו. זה יכול להביא לענווה שקטה ומופלאה מעין כמוה.

נקודה נוספת ואחרונה:

אני אשתף אותך שלצערי גם אני נופלת לפעמים למקום הזה של גאווה על דברים שאני מאוד טובה או מצליחה בהם. אבל יש את הנקודות בהם אני פחות טובה, פחות מצליחה. ואז כשזה קורה אני אומרת לעצמי: "הנה, זה הזדמנות שלך לעבוד על האגו. לעבוד על הגאווה. להרגיש שאת לא כזאת מוצלחת, ושיש תחומים בהם את לא מושלמת. שגם בך יש דברים לא מושלמים, שאת צריכה לעבוד עליהם".

כלומר בנקודות כאלה שבאמת קשה ומרגישים קטנים מאנשים אחרים, זו בחירתנו - אפשר פשוט להתבאס, ואפשר לקחת את זה כהזדמנות לעבודה עצמית על המידות.

באופן כללי אני מאמינה, ביחס לכל דבר שקורה לנו בחיים - אפשר פשוט לחלוף על ידו, ואפשר לקחת אותו כהזדמנות ללימוד ולצמיחה.

מצרפת לך קישור עם תשובה לשאלה דומה שעניתי בעבר למישהי, מוזמנת לקרוא:

https://www.makshivim.org.il/answer?id=957395

יקרה, מקווה שעזרתי. מחזקת את ידייך בכל!

בהצלחה רבה, מוזמנת בשמחה לפנות אלינו שוב.

נעמה