במאמרו היחיד במינו "למהלך האידיאות בישראל", שואל הרב קוק את השאלה ששואל בתוך ליבו אדם מאמין, במודע או שלא: כל זה בשביל עולם הבא? ומה עם העולם הזה? ואם אכן הכל בשביל העולם הבא, מדוע הוא לא מוזכר במילה בתורה? איך זה שהוא מופיע בדברי חז"ל רק בימי הבית השני?
מסוג השאלות שאסור לשאול..
אבל תשובתו האמיצה והמדוייקת של הרב קוק עושה סדר אמיתי בעולם של היהודי המאמין.
אכן, אומר הרב, היהדות אינה דת. דת שואפת לתת לאדם, כפרט, רשימת משימות שעליו לעשות כדי ליצור קשר עם הבורא ולזכות לשכר אחר מותו.
אבל לא זו היא דרכנו, למרות שהיו תקופות שכך אכן נדמה.
התורה ניתנה לנו כעם, כדי להנחיל את דבר ה' לעולם. להורות לעולם חיי קהילה לאומיים ומוסריים, חיים איכותיים: רוחניים, ערכיים, אמיתיים וקדושים. וכל זאת – כאן עלי אדמות. להקים כאן עלי אדמות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ש"וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". יתקנו עולם במלכות ש-ד-י, ויהוו בכך מגדלור לעולם כולו.
-
עוד באותו נושאהרב שרלו על רפורמת הבגרויות: מה שצריך להנחות את מערכת החינוך היא התביעה לעושר רוחני
08/02/22 09:58
אבל זו שאיפה לא פשוטה להשגה, והניסיון הראשון להקמת הממלכה הזו התרומם בראשיתו לגבהים אדירים, אבל קרס כשהדברים הגיעו אל האדם הפרטי. אור הנבואה, שהוא אור כללי ולאומי, לא הצליח לתקן את דרכי הפרט. הפער בין הייעוד הלאומי להפנמה האישית היה גדול מכדי לפצות עליו. אט אט הסתאבו חיי הפרט, עד שהממלכה התפרקה.
בימי הבית השני כבה אור הנבואה, אותה פנייה גדולה של ה' אל העם. עם היעלמות הנבואה הגיע תור התורה שבעל פה לפרוט לפרוטות את ההלכות המיועדות לפרט, על מקריהן השונים, ועל ההיבטים השונים שבכל מצוה ומצוה. עתה, בהעדר עצמאות מדינית, כשרוב העם נותר בגלות, ועם בית מקדש שבו השכינה "רבוצה ככלב", כבר לא ניתן היה לשאת עיניים אל היעד הלאומי הכולל. כדי שיהיה לאדם יעד פרטי לשאוף אליו, חיזקו והעצימו חז"ל את האמונה בעולם הבא.
ולא שקודם לא היה לאדם הפרטי עולם הבא, אלא שזה חסר טעם לדבר עליו כשאפשר לדבר על העולם הזה, שבו הקב"ה מתהלך בגן לרוח היום, עם מקדש והשראת שכינה, מלוכה ונבואה. בלשון הרב – כשרגא בטיהרא (-כנֵר בצהרים) וכנר בפני אבוקה. אורו הפרטי של עולם הבא אינו נראה כלל בפני הבוהק המסנוור של הופעת שכינה בחייה המתוקנים של האומה על אדמתה. על כן התורה אינה מזכירה אותו, שכן הוא אינו יעד ומטרה אלא תוצאת לוואי של חיים מתוקנים של הפרט.
אט אט נעלמו הכללים, ונראו רק הפרטים. ראו רק את העצים ולא נראה שוב הגן על כל תפארתו. היהדות נדמתה לדת, לאוסף של מעשים שהעושה אותם זוכה לשכר אישי, ונשמתו צרורה בצרור חיי הנצח. עם התארכות הגלות, התחלנו להאמין לאשליה הזו, ולחשוב שגם אנו דתיים...
והנה חזרנו לתחייה כעם. שוב מתגלה כי שלד עצמותינו הוא בהלכה ובתורה, ועליהן קורמים גידים ובשר, ולבסוף גם רוח. עולם שלם של ערכים מסתתר בתוך עולם המצוות הפרטיות, שבגלות הם רק ציוּנים וזכר לתוכן האמיתי שלהן, לערכן הלאומי, שלא לומר – האוניברסלי.
שוב מקבל העולם הבא את מקומו המתאים לו – וחוזר ומתכווץ מול האור ההולך ומתחזק של שיבת ה' לציון, תחיית העם ותורתו. וחיי אומה שלמים, על כל אבריהם – המוסר והצבא, הבריאות והעמל, הכלכלה והמסחר, ומה לא? הולכים ומתכוננים בארץ חיים.
מה לזה ולבגרויות?
בעולמנו שטרם בגר, עדיין מודדים את הערכים והתכנים לפי הציון בתעודת הבגרות. עדיין הכסף מניע את המוטיבציה האישית, ודוכני הספרים עדיין מלאים המלצות איך לעשות את המכה, או להרויח את המיליון הראשון עד גיל 25. החושך עדיין מכסה ארץ, וקשה לשכנע את הנערה או הנערה ללמוד היסטוריה ותנ"ך לשמם, בגלל היותם בנים לאומה, ואזרחות או ספרות בגלל חשיבותם העצמית. האור הזה טרם הגיע לכל מקום, אף כי אין ספק שבוא יבוא, וניתן כבר לראות ניצוצות ממנו.
כרגע המצב הוא שצריך להבטיח לנערות ולנערים ציון בבגרות, כדי שהם – שיר עתידנו – ישקיעו ויעמלו בלמידתם. החזון לפיו יעמלו על מדעי הרוח רק מתוך עניין אינו רחוק, וכבר מתחיל להתהוות, אבל נראה שאנו עדיין לא שם, והציוּנים עדיין מהווים גורם דחיפה ללמידה ולעמל להשגת תוכן אמיתי, ממש כמו הבטחת העולם הבא לאדם הפרטי.
כמובן, בעזרת הציוּנים, אותה אשליה שיצרנו, אנו מפתים אותם ללמוד ולדעת. אלה הם הקליות והאגוזים שאנו מחלקים, מתוך הבנה שכשיגדלו, ידעו להעריך זאת גם בלי ציוּן.
ואולי, ואולי כבר הגיעה השעה??
הרב ד"ר שמעיה כרמל, מנהל אולפנית אורט טבריה