רעות צימרמן – קופירייטרית במשרד הפרסום "אשחר" תושבת נגוהות, ושירה אליצור - מנהלת קריאייטיב תושבת "בית חורון", הן אלו שעומדות מאחורי הסרטונים המוכרים לכולם "אל תקרא לי מתנחלת", וגם לוקחות בהם חלק. עכשיו, אחרי שהבינו מה המגזר ישמח לראות, הן עולות לבמה לערב עם חומרים חדשים ומבנה שונה לחלוטין.
"מה שאנחנו עושות, זה יוצרות פורמטים". אומרת רעות, "אנחנו חיות מאוד מאוד את המקום של ההומור ושל הרשתות, ובכלל את העולם של נשים והורות ואנו מבינות שיש לזה ביקוש. בערב שהפקנו אנחנו רוצות להעביר מסר ולהגיד: לכולם קשה, וזה בסדר גמור שקשה לך בסוף יום, או בתחילת יום, וכשאת עייפה בלילה, זה בסדר גמור, זה הגיוני, זה ככה אצל כולם. ואת טובה, ואת משתדלת ויאללה בואי נצחק על זה ביחד".
שירה: "בתחילת השנה יצרנו את 'אל תקרא לי מתנחלת' כי רצינו לתת ייצוג לדתיות ומתנחלות, דבר שמאוד חסר, ועם החשיפה והביקוש החלטנו להפיק ערב עבור כלל אמהות המגזר, שיוקדש רק להן".
"ערב חדר בריחה" - צוות המופעצילום: תמר ברגר
"התופעה של אמא דתית לאומית זה משהו ייחודי בעולם"
שירה: "חוץ מחנה כהן אלוורו שמופיעה בשניהם, הערב די מנותק מהסרטונים, ומופיעים בו אנשים שכלל לא מציגים בהם, אם זו רחלי שלו המאיירת, צופיה לקס שהיא סטנדאפיסטית, שי קופולוביץ' ונעמה טוכפלד – שהם אושיות רשת. רובם אנשים שלא רגילים לראות על הבמה, וזה חידוש גדול. קראנו לערב הזה ערב 'חדר בריחה', כי זו ההזדמנות שלך לברוח מכל המטלות, מכל כאבי הראש, מכל הדברים שמטרידים, ולהקדיש לעצמך ערב שאת יכולה לצחוק קצת על עצמך. יש לנו בעיה במגזר שנורא קשה לנו לצחוק על עצמנו, ראינו את זה גם במתנחלות, שאמרנו, הו סוף סוף הומור עצמי קצת".
רעות: "ראיתי לא מזמן שהתופעה של אמא דתית לאומית זה משהו ייחודי בעולם, גם יש להן הרבה ילדים והן גם מטפחות קריירה, בדרך כלל זה לא בא ביחד. ומרוב שאנחנו מתזזות, אנחנו רוצות לצחוק על זה קצת, לא להיות רק בבית".
אז זהו, השארתן את סרטונים מאחורה?
שירה: "לא, אנחנו רוצות ליצור, זה הדרייב שלנו וזה הדלק. כשיצרנו את הסרטון הראשון אמרתי: מישהו יחבק אותנו, וייתן לנו את התמיכה, וכשזה קורה עכשיו זה משמח אותנו מאוד. 'ישראל היום' נותנת לנו את הפלטפורמה, ויצרנו איתם חמישה פרקים. וכרגע אנחנו מקדמים פורמט נוסף על אמהות עם 'מקור ראשון', בשם 'משרת אם' על כך שהמשרה האמתית מתחילה אחרי השעה ארבע.
בנושא ההתנחלויות ההומור עשה לנו שירות נורא טוב, התקשורת המגזרית חיבקה אותנו מאוד ואנחנו מכירות לה תודה, וגם השמאל התחיל לחבק אותנו. ראינו את זה כשהשתתפנו בתכנית בוקר ב'רשת' אצל אברי גלעד. אחרי שראו אותנו, ויצאנו אל חדר ההלבשה, אמרו לנו, 'אנחנו שמאלנים, אבל אוהבים מאוד את הסרטונים שלכן'". "גם בתכנית עצמה היה פידבק של וואלה, זה מוצלח", מוסיפה רעות.
"קיבלנו פידבק מאוד גדול מנשים וגברים במגזר שאנחנו על המפה, אנשים רצו לדבר על עצמם ועל מה שעובר עליהם. אנחנו מגזר שרק הולך וגדל, כמעט מיליון איש בארץ, ואין לו ייצוג, ואין את השפה שלו, ואין את הדיבור שלו, מהבחינה הזו שמנו אותו על המפה, ומקוות גם להמשיך. כל העניין הוא, להעביר מסר, לדבר וליצור שיח וההומור הוא רק כלי".
שירה: "אנחנו סוג של שגרירות. המסר ב'אל תקראי לי מתנחלת' היה לשבור סטיגמות. אנחנו מאוד מקוטלגים כל הזמן, ורצינו לצאת מהמקום הזה ולהגיד: אפשר לנהל שיח לא רק על פוליטיקה, אפשר לא להיות חברים, אפשר לא להסכים, אבל בסופו של דבר צריך לדעת לכבד אחד את השני".
צילום: תמר ברגר
המעגל המרגש שנסגר בזכות הצילומים
רעות: "במהלך כנס מנהלים שהפקנו, פנתה אליי אחות בבית חולים ואמרה לי: 'תקשיבי, יש אנשים שקשה להם ועצוב להם בעבודה, ובשעות הקשות של המשמרות, הסרטונים שלכן משמחים אותי מאוד, אז תמשיכו ותיצרו עוד, וגם במקומות הכי מבודדים שהיינו בהם קיבלנו תגובות אוהדות ופרגון".
שירה: "בעלי תרם מח עצם לפני 6 שנים בארגון עזר מציון, ויצא שהם פנו אלינו על מנת שנפיק להם סרטון, מהיכרותי המוקדמת עם העמותה, הפניה נורא ריגשה אותי וידעתי שהמטרה חשובה. במהלך הצילומים, פגשתי את אחת המתאמות וסיפרתי לה שבעלי תרם מח עצם ומעולם לא רצה להפגש עם הנתרמת, ואז היא אמרה לי: 'אני יודעת מי זו, את לא מבינה כמה היא התאכזבה כשהוא סירב להיפגש'. אחרי השיחה איתה שוחחתי עם בעלי, שכנעתי אותו, וכעבור חודש הם נפגשו. זה היה אחד האירועים הכי מרגשים שהייתי בהם בחיי".
"בסופו של דבר, הפכנו להיות מעין פרזנטוריות של ההתנחלויות, וזה מגניב, משמח וכיף".